RSS

פריז, חורף 2015, חלק ה' אחרון ודי

בראשית היו: חלק א', חלק ב', חלק ג', חלק ד'.

טוב, אז אתם בודאי מנחשים שהדיאטה שלי מרגע חזרתנו ארצה מושתתת בעיקר על קולרבי ומים (פחותויותר, אל תתקטננו), כך שהרשו לי לפתוח את הדיווח על יומנו הבא בפריז, בו החלטנו לנסות להגיע לכמה פטיסרי מומלצים שטרם הגענו אליהם עד כה. התחלנו עם אחד שהיה ממש בקרבת הדירה, Ble Sucre, חיטה מתוקה בשבילכם. חשבנו לבחון את המילפיי כי עוד לא אכלנו מילפיי ואין ספק שמדובר במחדל.

1097 1098

זו כנראה לא היתה החלטה חכמה. הקרם היה חמאתי כל כך שבקושי היה אפשר לאכול אותו. הבצק היה דווקא טוב מאוד. עדן הפסיק אחרי ביס בודד, אני אכלתי כמה ביסים וויתרתי. עדן חזר כדי לקחת קאנלה לדרך, הוא אוהב אותם, אני פחות, ולפחות זה היה טעים.

משם נסענו למונטרייה, הלא הוא שוק פשפשים ענק בפאתי העיר. יורדים מהמטרו, הולכים קצת, חוצים כביש וכשמרגישים שנמצאים מעל הגרסא המקומית של איילון מתחיל השוק. הוא מסתעף לכמה שבילים ארוכים ארוכים. יש בו המון המון בגדים, קצת אקססוריז, מוצרי חשמל ולא מעט מוצרים שנראים פחות כמו יד-שניה ויותר כאילו הם נפלו ממשאית, אם אתם יודעים למה אני מתכוונת.

1099 1100

הרבה מהמוכרים ומהמבקרים בשוק דיברו בערבית, ונמכרו שם לא מעט רעלות וביגוד מוסלמי מסורתי, כך שלא הרגשנו מאוד בנוח לדבר בעברית, ובין כך זה לא היה שוק מסעיר במיוחד. הסתובבנו בין הסמטאות השונות וגם מצאתי כובע סבתאי מפואר שככל הנראה לא אחבוש לעולם ובזאת סיכמנו את יחסינו עם מונטרייה. בשלב זה היינו קצת רעבים אז נסענו לקלוגר, מקום שמתמחה בטארטים מתוקים ובקישים מלוחים. המקום מקסים ממש, והמוכרת הייתה נחמדה ביותר אבל האנגלית שלה לא הייתה מי יודע מה. בהיבריס אין קץ החלטתי שכבר די קלטתי מילים שקשורות באוכל ונתתי לה לאתגר אותי. אולי קצת יותר מדי. ביקשנו שתי חתיכות של קיש, ומסתבר שהיא הבינה שאנחנו רוצים את האפשרות הקצת יותר יקרה שמגיעה עם סלט. אז עניין התקשורת היה קצת בעייתי, אבל כפרת עוונות, במקרה שלי הסלט היה טעים יותר מהקיש.

11011177 1103

כן, זה היה השלט על הדלת. הקיש שבחרתי, עם פטריות ודלעת, היה די משמים, אם כי הבצק היה מצוין. הוא הגיע עם סלט עלים נחמד וסלט עדשים מרענן, שהיה מלא עשבי תיבול וחתיכות קטנות של משהו שאני כמעט בטוחה שהוא קולרבי (שני קולרבי בפוסט אחד, ואוו), ומעל שני הסלטים היה ויניגרט טוב. לא חשבתי מעולם על האפשרות לתבל עדשים בויניגרט, אבל למה לא בעצם. עדן אכל קיש לורן טוב מאוד, ובאופן כללי המקום היה נעים.

משם נסענו לחלק בעיר שנראה אחרת לגמרי באמצע הרובע ה-13. "גבעת השלווים" נשמע מאוד פסטורלי, אבל מצאנו שכונה שהבניה בה הרבה יותר חדשה ובבסגנון תעשייתי משהו. לרגע השכונה נראתה לנו כמו פרבר נעים ושקט, עד ששמנו לב שבזמן שהלכנו מהמטרו עד לפטיסרי ובחזרה ביקשו מאיתנו כסף ועזרה לא פעם. אני משערת שיש איזשהו אזור של גבעת השלווים שמרגיש כמו גבעה עם, אמממ, שלווים, אבל לא מצאנו כזה. המקום שלשמו נסענו עד גבעת השלווים הוא הפטיסרי של לורן דושאן, ואני שמחה שנסענו לשם. קודם כל, הכול שם נראה נהדר, ומעבר לזה, בחרנו קינוח שנקרא קארה שוקולה שממש תכף נדבר עליו.

1104 1107

לא היה לנו איפה לעצור ולאכול את הקארה שלנו, אז לקחנו אותו איתנו בזהירות למטרו ונסענו איתו עד לתחנה הבאה, אל מונפרנס. ממש ליד תחנת המטרו ומול בית הקברות של מונפרנס (שלידו השתרך תור גדל-מימדים) מצאנו גינה ציבורית נחמדת. כפי שאפשר לראות היה גשום באותו יום וכל הספסלים היו רטובים, אז החלטנו שנסתדר בעמידה. זה עוד מילא, מסתבר שהקארה ישב לו בתוך האריזה היפה בלי שום כלי עבודה והיינו צריכים להיעזר בעיקר, ובכן, בפה שלנו כדי לנגוס בו. אנחנו מקצוענים ולא נתנו לזה לעמוד בדרכנו.

1108 1109

אני מקווה שאתם מבינים שעם כל הצער והטישו שהזדקקנו לו בסוף, זה היה פשוט מצוין, ובהחלט אחד הדברים הכי טעימים ומענגים שאכלנו בפריז. להערכתי מדובר בדקואז מוקף במוס שוקולד אגוזים עם כמה שכבות שוקולדיות מרירות וציפוי של שוקולד חלב, אבל רק אלוהים ולורן דושאן יודעים. מה שלא יהיה, לא הייתי מתנגדת לעוד אחד כזה עכשיו.

אחר כך יצאנו לטייל קלות במונפרנס. בטיול הקודם לא היינו שם ודי נחמד באזור. ויתרנו על הבית קברות (גם על פר לשז ויתרנו. גם בטיול הקודם. החלטנו שיש לנו מספיק בתי קברות ככה, בשוטף). וטיילנו ברחובות, ראינו לא מעט סמטאות אוכל נחמדות וחנויות מקסימות, אבל המטרה הייתה להגיע לבוגאטו, אחד המקומות הכי מגניבים שראיתי מעודי.

1114 1115 1118 1119

תשמעו, בהחלט ייתכן שמדובר במקום לילדים. אני לא יכולה להכחיש או לאשר. יש שם את כל מה שצריך כדי לערוך את מסיבת היומולדת הכי שווה, מתוקה ויפה אם אתם בני 5-8, או אם אתם אני או עדן. יש שם כלים מהממים, ממנז'טים מקושטים דרך תבניות בהמון צורות וחותמות לעוגיות ומה לא והכול מעוצב משגע. ויש גם כמה קינוחים מטורפים. קודם כל, בתמונה למעלה? אלו לא ירקות, זה מרציפן. כן. עכשיו הביטו בויטרינה. אתם קולטים את הדומינו ואת הלגו? אתם רואים את ההמבורגר?

1116 1117

מה? לא הייתה שום ברירה. ההמבורגר הזה, שעלה רק קצת פחות מהמבורגר פריזאי רגיל, הורכב ממקרון תפוזי למטה ולמעלה, ובאמצע: מוס שוקולד עם פצפוצים, קרם פטל, נענע ודף מרציפן. כל הקונסטלציה כל כך מופרכת ויפה, שהייתם חושבים שאין מצב שזה גם טעים. תנו לי להגיד לכם, זה טעים. מאוד. גם כזה הייתי אוכלת עכשיו.

החיים נמשכים, ולכן מבוגאטו המשכנו למקום של מבוגרים. הוגו & ויקטור, הלא הם צמד קונדיטורים, אוחזים בחנות שנראית כמו חנות תכשיטים בכיכר המדינה, והמחירים בהתאם. היינו קצת בשוק, אז הלכנו על פשטות. מדלנים. איך יתכן שעוד לא אכלנו מדלנים? אם כך, רכשנו מדלן אחד במילוי פרלין ואחד בטעם רויבוס, תה אדום, ויצאנו בחרדת קודש.

11201121 1122

המדלנים, להפתעתנו הרבה, היו מעולים. לא יאמן כמה עוגה פשוטה יכולה להיות טעימה. בעיקר המדלן הראשון, עם אגוזי הלוז והפרלין. הבצק היה נהדר, רך ושקדי ונימוח, המילוי היה נפלא, אגוזי, עשיר ולא מתוק מדי. גם מדלן הרויבוס, שהיה לו גוון אדום שלא כל כך רואים בתמונה, היה מצוין. הטעם המובחן של תה אדום הסתדר עם אותו בצק רך ושקדי ונימוח באופן מושלם.

בערב נסענו לעוד חלק אחר לגמרי של פריז, כזה שנראה יותר כמו הרצליה פיתוח, לקולנוע MK2. מדובר במתחם גדול ויפה, והלכנו כדי לראות את יצירת המופת הקולנועית "איך להיפטר מהבוס 2", ביקוז דאט'ס ג'אסט האו ווי רול, ביצ'ז. אגב קולנועים בפריז, קטע מוזר. ראינו שלושה סרטים ועל כל כרטיס שילמנו מחיר אחר, מ-5 יורו עד קצת יותר מ-9. בכל מקרה, מתחם הקולנוע הזה מאובזר בחנות ענקית ומלאה כל טוב: ספרים, שעונים, אוכל שמיובא מארה"ב והמון סרטים, ומצאתי שם אוזניות מושלמות במבצע מטורף, הללויה! הסרט היה מצחיק גם אם מטופש למשעי. מחוץ למתחם עמדו כמה משאיות אוכל מגניבות, אחת של נקניקיות, אחת של סנדוויצ'ים, אחת של נודלס. חלקנו פאדתאי צמחוני ועמדנו לאכול כאחרוני הסטודנטים הפריזאים השיקיים שהסתובבו שם. היה טעים.

11261125

למחרת פתחנו את הבוקר בלנסות מאפה נואל קלאסי (חוץ מבוש) שראינו בכל מקום ולמרבה הצער אני לא מצליחה להיזכר מה היה שמו. לא שם מרגש, משהו די פשוט, זה היה. יש כאלה גדולים, יש קטנים. מדובר בבצק עלים ממולא במרציפן. זה טעים כמו שזה נשמע, אם כי לא הייתי מתנגדת לקצת יותר מרציפן בבצק שלי.

1127

היה זה יום ראשון הראשון של החודש, מה שאומר מוזיאונים בחינם! החלטנו על מרכז פומפידו.

1128 030

תנו לי לעדכן אתכם כבר עכשיו: הדבר הכי מוצלח במרכז פומפידו זה הבניין. בניין מטורף ויפה להפליא שכל הפנים שלו בחוץ שלו. אתם רואים למה אני מתכוונת. מאחר והיה, כאמור, חינמי, ציפינו לתור כאורך הגלות וקיבלנו משהו די דומה.

1129

רואים את התור שמשתרך מהכניסה אל הרחבה? רואים את נקודת המבט שלי? צילמתי את התמונה הזו בעודי עומדת בתור. התור התקדם במאונך מהכניסה ואז פנה מעדנות לפי תוואי הרחוב ושם בקצה עמדנו אנחנו. באופן מפתיע, התקדמנו במהרה ונכנסנו אחרי פחות מרבע שעה. הסתבר שלתערוכות המתחלפות כן צריך לקנות כרטיסים, אז הסתפקנו בתערוכה הקבועה. לא היה קל. קודם כל מדובר במוזיאון ענק. כשעולים במדרגות הנעות החיצוניות לבניין יש תצפית נהדרת על העיר:

1131 1132

ובפנים, יש כל כך הרבה דברים שזה כמעט בלתי אפשרי לספוג את הכול. ראינו הרבה עבודות, המון צילום, קצת ציור, פיסול, מיצבים וקצת עבודות וידאו, אני לא בטוחה מה מהם הלך איתי. צילמתי כמה דברים שהרשימו אותי, אבל אני חושבת שצריך לגור בפריז כדי ללכת לפומפידו בכל פעם קצת, וממש להתעמק בעבודות מסוימות.

1133 1134 1137 1140

יצאנו משם קצת מבולבלים, והגענו בדיוק לשעת הפתיחה של חנות תיקים מהממת שמצאתי בה את ה-תיק. זה היה האחד שחיכיתי לו. זה היה פשוט זה. ואפילו לא מאוד יקר. אם כך, יצאנו מבולבלים מפומפידו, נרגשים (אני, סופסוף מצאתי תיק!) ודי רעבים, לחפש לעדן איזו צלחת שרקוטרי שהוא חשק בה. החיפוש היה קצת מתסכל, הרבה מלכודות תיירים ומקומות יקרים, וגם סתם מקומות סגורים כי יום ראשון. בסוף נסענו לתומיו, מקום שהומלץ לנו עליו, ובגוגל מאפ שלנו היה כתוב עליו שהוא פטיסרי ובראסרי. כשהגענו התברר שזה רק פטיסרי, אבל לקחנו לדרך בריוש קטנצ'יק עם פירורים.

1143

הבריוש היה בינוני למדי. האואבר, ליד תומיו מצאנו בית קפה מפוקפק משהו שפתוח 24/7. הייתה בו צלחת שרקוטרי לא מאוד יקרה. עדן לקח לעצמו כזו, אני החלטתי שמספיק עם הבצק, אני צריכה איזה סלט, ובחרתי בסלט שאני נשבעת שמה שהיה כתוב עליו זה שהוא עם גבינת עיזים חמה. זה מה שהגיע:

1144

היישר מהאייטיז נחתה עלי הפלטת מטוגנים הזו עם כמה עלים ועגבניות. לא נורא, היה טעים. היינו בגדה השמאלית והחלטנו ללכת משם ברגל על גדות הסיין לכיוון אנז'לינה. גילינו עולם כיפי ומקסים של ראשון אחר הצהרים על גדת הסיין.

1151 1152

המון אנשים, ילדים ומבוגרים, משחקים, מחליקים, אוכלים במשאיות אוכל או סתם כך מטיילים. זו הייתה הליכה כיפית למדי, ובסופה הגענו לאנז'לינה. היה זה הערב האחרון שלנו בפריז וידענו שאיטס נאו אור נבר, אז חיכינו בתור משהו כמו 45 דקות, חלקם הנכבד מאחורי חבורה צוהלת של איראנים צעירים שניסיתי להבין מה הם אומרים על אף שאני יודעת בערך שש מילים בפרסית ורובן קשורות באוכל. רמז מטרים למה שחיכה לנו בסוף הטיול? יתכן. על כל פנים, הציפיה השתלמה. היה ברור וידוע מראש, ולא משנה כמה עדן ניסה לשכנע אותי אחרת, שמה שצריך לאכול באנז'לינה זה מון בלאן, ולצידו צריך לשתות שוקולה שו. לא הייתה שום ברירה. זה מה שעשינו (ולפי מראה השולחנות סביבנו זה מה שכמעט כולם עשו). גם המלצרית הותיקה, העניינית והקצת סרקאסטית נראתה כאילו אנחנו לא התיירים הראשונים שנכנסו לאנז'לינה והזמינו שוקולה שו אחד ומון בלאן אחד, לחלוק. לפעמים צריך לדעת לבחור בקלאסיקה, ולרוב קלאסיקה הופכת לקלאסיקה בצדק, וזה בדיוק המקרה באנז'לינה, שהיא קודם כל בית תה קלאסי למשעי. מקווה שתתפסו את האווירה:

11551157 1159 1160

המון בלאן היה אחד הדברים היותר טעימים שאכלתי. לשמחתי עדן לא חשב כמוני אז נשאר לי יותר. בתחתית היה מרנג, מעליו קצפת ומעל הכול הוזלף קרם ערמונים (בתפריט קראו לזה ורמיצ'לי קרם ערמונים, כה מקסים!). השוקולה שו היה סמיך (פחות מזה של קפה פושקין, יותר מז'אן פול הבין ומז'ראר מולה) ומתוק והגיע גם עם קצפת, כי לא מספיק מתוק פה מסביב. באנז'לינה מבינים עניין ולכן הכול מגיע עם קנקן מים, כי בכל זאת. היה טעים ונהדר וגם כזה הייתי אוכלת עכשיו. לפני שירדנו למטרו הספקנו לראות את המראה הפריזאי המושלם הזה.

1163

הלכנו לארוז, וקמנו למחרת בבוקר מוקדם כדי ללכת לפושון עוד פעם אחרונה. באופן סמלי למדי זה היה גם הבוקר שבו ילדי פריז חזרו ללימודים וראינו אותם נוהרים אל בית הספר. בפושון קנינו קרואסון טוב ואכלנו אותו בתחנת המטרו בנימוס מושלם. אורוואר קרואסון, אורוואר פריז.

1165

החזרה הביתה לא הייתה פשוטה, אבל התסבוך צפן בחובו סיפור. אני יודעת, קשקשתי די, אתם עייפים, נמאס לכם מפריז (?!), אבל זה סיפור אחרון, נו. והוא מגניב לעילא. ובכן, כל הטיסה הזו לא התחילה טוב. בבידוק הבטחוני הוציאו אותי כדי לערוך עלי חיפוש. אותי. עם סוודר הסנאים והבלוטים שלי, עם מגפי הגומי הפרחוניות שלי. פקחית משמשה לי את הצורה לנגד לא מעט עיניים ונעלבתי קשות. עלינו למטוס וגילינו שאנחנו לא יושבים ביחד ושיש בינינו את המעבר. מישהי ישבה במקום של עדן וכשביקשנו ממנה לעבור היא הורידה את המזוודה שלה מלמעלה ישר אל הכתף שלי. היה מאוד נעים, כל הסיפור. שדה התעופה בפריז היה ערפילי מאוד מאוד, ושדה התעופה באיסטנבול גם הוא כנראה סבל מעודף מטוסים או משהו בדומה, וישבנו במטוס במשך שעה וארבעים, כשאנחנו כבר מבינים שלא נספיק לקונקשן שלנו, ואין לנו שום מושג מה זה אומר. הדייל הטורקי האדיב הסביר שיכול להיות שיחכו לנו, ושאם לא – חברת התעופה תדאג לנו, אבל הוא לא יודע יותר מזה.

הטיסה לתל אביב הייתה אמורה לצאת מאיסטנבול ב-19:15, נחתנו ב-19:45, ולמטה חיכה לנו עובד של טורקיש שקרא לכל מי שפספס את הקונקשן שלו: מי לתל אביב ומי לטהרן, אליו. אם כך, היינו קבוצה של כ-15 מפספסי קונקשן לתל אביב ועוד כ-15 מפספסי קונקשן לטהרן, והטורקים בלי להתבלבל שמו אותנו ביחד, לקחו אותנו כמו בטיול שנתי בקבוצה לביקורת דרכונים, לקחת את המזוודות שלנו, ואל אוטובוס שלקח אותנו לשדה התעופה השני באיסטנבול, שם סידרו לנו מקומות בטיסות מאוחרות יותר לטהרן ולתל אביב. בהתחלה שררה מבוכה קלה, אבל מישהו בקדמת האוטובוס התחיל כבר לדבר עם איזה זוג ולהתלוצץ על המצב המשעשע, חיפוש משותף אחרי אחד הנוסעים שנעדר הביא לעוד הקלה באווירה, ובסוף הסתובבנו אל הזוג האיראני שישב מאחורינו באוטובוס ושוחחנו קלות. הם היו חמודים מאוד, זוג שיראזי צעיר. סיכמנו שאנחנו לא מייצגים את הממשלות שלנו. נסענו דרך איסטנבול הלילית וראינו קצת ממנה, נפרדנו בחיוכים נרגשים (בכל זאת, החד-פעמיות של הסיטואציה הייתה ברורה), והלכנו להעביר עוד כמה שעות בשדה התעופה השני. כדי לא להשאיר אותכם בלי תמונות נוספות של מאפים, קנינו שם סוג של מאפה טורקי עם גבינה.

1176

היה נחמד אבל לא מדהים. מצד שני, אוכל של שדה תעופה, נו.

הגענו בסביבות 3:00 לפנות בוקר, הישר אל הדיבורים על הסערה. זלזלנו קצת בתלונות על הטמפרטורות הצפויות ושילמנו סכום מופרך לנהג מונית. מצאנו את החתולים מחורפנים קלות מהיעדרותנו, ואחרי לילה כמעט נטול שינה יצאתי לעבודה ברגל. אבל בלי השוואות.

1149 1171

את הפרידה שלו מפריז גרבוז בוחר לעשות כשיורד שם שלג. באופן מופרך ובלתי צפוי לא ירד עלינו שלג בפריז אבל הוא כן ירד בארץ (לא עלינו ממש אבל כולנו יהודים). עזבנו את פריז השלווה שחזרה לשגרת אחרי החגים שלה, וקצת אחרי זה פתאום התרגשו עליה הפיגוע בשארלי אבדו ואחר כך אירוע המכולת הכשרה (כבר יש לו שם?). באופן אישי אני חושבת שזה רמז, דברים רעים התחילו לקרות לפריז מיד כשעזבנו אותה ואני סבורה שממשלת פריז צריכה להחזיר אותנו על חשבונה כדי לבטח את העיר מצרות נוספות. מצד שני, שמעתי שיש איזו קונדיטוריה מטורפת בפתח תקווה שחייבים לנסות.

 

 
3 תגובות

פורסם ע"י ב- ינואר 17, 2015 ב- Uncategorized

 

תגים: , , ,

פריז, חורף 2014-2015, חלק ד'

ולמאזינים שהצטרפו זה עתה: חלק א', חלק ב', חלק ג'

כן כן, אני יודעת שהתעכבתי קצת עם העדכונים, אבל בכל זאת הייתי בפריז, וזה, היו דברים יותר מעניינים לעשות. אם כן, הגענו אל היום האחרון של 2014, אותו התחלנו עם עוד הליכה לשוק ד'אליגר. הגילוי המרעיש: דוכן של שני אננסים ביורו. כן. אננסים טובים, גדולים, יפים, ביורו אחד.

001

ברור שקנינו. האננס הראשון היה מעולה (ומתי כבר יוצא לנו לאכול חצי אננס בעצמנו, בעצם?). את השני פתחנו אחרי כמה ימים והוא כבר לא היה במיטבו. את המשך היום הקדשנו לחנויות למיניהן, בראשן כמה חנויות צעצועים מגניבות ביותר.

002003

ואחר כך שמנו פעמינו אל פושון, ממלכת האוכל הצרפתי הבלתי-נמנעת וטוב שכך. בחלל הראשון של החנות היה תור ארוך של קוני שמפניה לקראת חגיגות ראש השנה (בביקור חוזר ראינו שהוא בעיקר כולל פטיסרי), בחלל השני הייתה המעדניה, עם דוכנים של אוכל מוכן, בשר ודגים למיניהם, גבינות והמווווון פאטה וכבד אווז, בחלל השלישי נמצאת החנות, ואם אתם בקטע, גם מרתף יינות שאמור להיות מטורף.

007004

לא התאפקתי וקניתי צנצנת קטנה של ריבת גויאבה, אננס ופסיפלורה שנתנו לי לטעום ממנה וכמעט והתעלפתי מתענוג. אני בדרך כלל רוקחת את הריבות שלי בעצמי, אבל ואוו, לא היה אפשר להגיד לזה לא. כמו כן, רכשנו מספר מרציפנים במחיר מופקע.

006

העליון, מרציפן משמש, היה מיוחד מאוד, כמו שילוב של לדר עם מרציפן. השני היה מרציפן פיסטוק שהיה נחמד, והשלישי היה מרציפן רגיל, טעים. אחר כך נסענו לחנות הקומיקס היפה Album.

008009

החנות הזו מלאה בקומיקס, אקשן פיגרז, מרצ'נדייז של סרטים וסדרות והיא מהממת לגמרי. מעבר לכביש יש עוד חנות של אלבום שיש בה קצת יותר מרצ'נדייז ומחברות, כרטיסי ברכה וכאלה. עדן הצטייד בספל של שובר שורות. ושזפנו עינינו דברים שאפשר להדפיס כשיש המון תושבים במדינה שיוכלו לקנות אותם:

010

כן כן, אלו יומני שנה עם סמלי הבתים של משחקי הכס. אחרי מנת הגיקיות הזו חזרנו לגאלרי להפאייט, שבפרקים הקודמים היינו רק בחלק הקולינרי היפה שלו, והפעם נכנסנו לבניין עצמו. קודם כל, הבניין מרשים מאוד. בעונת החגים יש שם עץ קריסמס הפוך מפונפן.

11811179

בין השאר, יש שם דוכן של פייר הרמה כך שבחרנו לנו שני מקרונים ככה, על הדרך. אני כמעט בטוחה שזה היה שוקולד חלב וערמונים, אבל כבר עבר זמן מה ותצטרכו להאמין לי שזה היה טעים.

1180

טיילנו ברחבי הלהפאייט, ומה אני אגיד לכם, המקום ענק וברובו די יקר, כך שהביקור שם הוא יותר למטרות, ובכן, אנתרופולוגיות. חיפוש נוסף אחר תיק העלה חרס (שזה מבאס, כי רציתי תיק, לא חרס), ואפילו קומת הספרים הייתה קצת מנוכרת לטעמי. מה שכן, היו שם צעיפים נהדרים, אם אתם בקטע של לשלם 60 יורו על צעיף בהנחה. בקומה העליונה אפשר לצאת לגג ולהשקיף על גגות פריז, זה מאוד יפה, אבל לא הצלחתי להוציא תמונה טובה בגלל הזווית של השמש אז תצטרכו לקחת את המילה שלי. כמו כן, מדובר באמת בבניין עצום במימדיו, הסתובבנו שם כמה שעות ולא ראינו הכול.

בערב, על אף שאני בן אדם די אנטי-סמלי ומבחינתי אפשר היה להישאר בבית ולקרוא ספר, עדן רצה שנצא לראות את ההמונים חוגגים את כניסת השנה החדשה. הוא עשה תחקירון וראה שרוב האנשים הולכים לשאנז אליזה (אני: לא), אחרים הולכים לסקרה-קר במומנרטר (אני: לא) וקצת הולכים לגשרים של הסן (אני: נו טוף). המטרו היה בחינם, אנשים החזיקו בקבוקי שמפניה (וחלקם גם כוסות שמפניה, כן, אנחנו עדיין במטרו), יצאנו אל הקור והיה קצת זמן לפני חצות אז טיילנו קצת באיל-סן-לואי. עדן הצליח למצוא מסעדה עם דוכן של גלידות ברת'יליון, הלא הן הגלידות הכי טובות בפריז, וקנה לו גביע עם שני כדורים, קרמל אגוזים ופיסטוק, הקרמל אגוזים היה מעולה, הפיסטוק טוב אבל קצת פחות, והנה עדן מלקק גלידה להנאתו ב-0 מעלות על הסן (זה די נוח, היא לא נמסה).

014

ראינו שרחבת הנוטר-דם מלאה באנשים, חלקם רקדו לצלילי להקה שאני יכולה רק לתאר כנזירים שמנגנים מוזיקה אירית, והיתה שם גם הגרסה הצרפתית לגזלן שהסתובב ומכר בקבוקי שמפניה למי שלא הספיק וצריך אחד ברגע האחרון. התמקמנו על ספסל באחד הגשרים וראינו הרבה אנשים נוהרים לנוטר-דם, ועוד כמה שהתמקמו על הגשר. על אף הציניות, היה נחמד לראות את ההתרגשות הכנה של האנשים ואת הציפיה לחצות. אין יותר מדי זיקוקים בפריז, אבל הבנו למה אנשים רוצים להיות ליד הכניסה כשהפעמונים התחילו לצלצל. כולם הסתובבו ברחוב וצעקו בשמחה "בון-אניי, בון-אניי!", ואנחנו הלכנו הביתה.

למחרת כמעט הכול היה סגור כך שהלכנו לשמורות טבע למיניהן. התחלנו עם נסיעה לגנים הבוטניים, כשלצורך העניין עברנו בתחנת הרכבת אוסטרליץ. אם קראתם את "אוסטרליץ", של זבאלד, אולי תבינו את התרגשותי. ככה היא נראית מבעד לסורגים מתחנת המטרו. ענקית וריקה.

999

הגנים היו, איך לומר, קצת עייפים מהחורף. לא היה יותר מדי מה לראות. העצים היו מושלכים, הפרחים לא ממש פרחו, כל המוזיאונים מסביב היו סגורים. המזל הוא שממש מצא חן בעיני לראות את הגנים כמו שהם לא אמורים להיראות. נראה שמי שמטפל בהם הלך לשנת חורף והשאיר את הכול פשוט להיות, זה נראה קצת כמו סדרות של נשיונל ג'יאוגרפיק על איך מקומות נראים אחרי שכולם עזבו אותם, אבל ממש בהתחלה. זה הזכיר לי גם את Cell Culture Club. כמו כן, זה מאוד יפה לראות צמחי מים בתוך מים קפואים. הנה כמה דוגמאות.

1001 1006 1004

 

בצד השני של הגן יש אזור קצת יותר מיוער עם מבוך קטן וחמוד לילדים ועצים עתיקים ומרשימי-שורשים. נחמד, אבל קצת השתעממנו.

1010 1011

בדרכנו אל היציאה ראינו שיש תור להיכנס לגן החיות, לא היינו ממש בקטע אבל ראינו כמה אנשים מציצים פנימה דרך הגדר בכמה נקודות אסטרטגיות, ואם תלחצו על התמונה ותתאמצו תוכלו לראות כאן זנב וקצה רגל של פנדה אדומה, או משהו כזה. היא נראתה יותר כמו פומה כתומה אבל אני לא מתקטננת.

1013

משם נסענו לפארק בוט-שומון. שמעו, תחנת המטרו של בוט-שומון, היא, ובכן, איך להגיד, מתחת לפני הקרקע, כמו רוב תחנות המטרו. בוט-שומון, כך נראה, הוא, כזה, מין, הר קטן, גבעה, אם תרצו. כתוצאה מכך, כמות המדרגות שצריך לעלות מהמטרו עד ליציאה ממנו היא אסטרונומית. לא חושבת שעליתי כל כך הרבה מדרגות מאז הזוויתן התחתון (אולי העליון? אפילו ההורים שלהם לא בטוחים מי זה מי) בטיול השנתי של כיתה ט'. מצד שני, הפארק היה מקסים ממש. הרבה יותר ירוק, גדול ורחב ידיים, עם המון פינות מקסימות ורבבות פריזאים שעושים ג'וגינג. יש איפשהו גם אגם קטן, אבל היה קר מאוד והתעצלנו לחפש.

1014

בדרך קלטנו למרבה הזוועה שלא אכלנו שום דבר מתוק היום, אז עצרנו בבולנז'רי השכונתית וקנינו חתיכה של בוש ד'נואל, עם שני סוגי שוקולד ומוס פטל שהיה חמוד גם אם לא מלהיב.

1016

בערב הלכנו למקום ששמענו עליו דברים טובים, Chez Janou במארה. לא הזמנו מקום והברמן הנחמד אמר לנו שנצטרך לחכות ארבעים דקות. הוא אמר שאנחנו יכולים ללכת רחוב וחצי למסעדה השניה שלהם שבה יש מקום, אבל מבט על התפריט (בפריז מסעדות חייבות להציג את התפריט שלהם מחוץ למסעדה, חוק יעיל ומצוין, שומע חולדאי?) הראה שהיא הרבה יותר יקרה, אז חזרנו ואמרנו שנחכה. לא היינו היחידים, ובמקום, שהיה הומה אדם, כנראה מורגלים בזה מאוד.

על הבר יש קעריות זיתים מעולים ואפשר להזמין שתיה בזמן שמחכים, והכול התנהל ביעילות ובנחמדות עד אין-קץ. המומחיות של הבר היא פסטיס, ויש שם לא פחות מ-80 סוגי פסטיס שאפשר להזמין. אמרתי לברמן שאני בדרך כלל אוהבת ערק וראקי, ושיתן לי משהו נחמד (הכול עולה 4 יורו בדיוק), הוא מזג לי משהו מתקתק וטעים והיה המום לחלוטין שלא הוספתי מים. עדן הזמין את לימונדת הבית, וקיבל כוס עם איזושהי מרקחת ולידה בקבוק לימונדה תוסס קלות. יש להם איזה קטע עם מים מוגזים, לצרפתים. לעדן אין את הקטע הזה, אבל הלימונדה הייתה ממש מוצלחת, מוגזת באמת בעדינות ועם איזו נימה אפרסקית ליד הלימון. ההמתנה, על אף שעמדנו, הייתה חווייתית ונעימה למדי. בסוף הושיבו אותנו במקום שמשקיף להמון פוסטרים של סרטי מרסל פניול, סלחו לי על התמונות החשוכות, לצלם עם פלאש במסעדה זה מעשה בלתי נסלח בעיני.

10171018

בשולחנות לידנו, יש לציין, כמעט אף אחד לא דיבר בצרפתית. דיברו באנגלית אמריקנית ובריטית, בספרדית, באיטלקית. מצד אחד זה לא מבשר טובות, מצד שני החוויה עד כה הייתה נחמדה. אמרנו לעצמנו שזה בטח בגלל שלל התיירים שבאו לפריז לראש השנה וקיווינו לטוב. המלצרית המקסימה הסבירה שיש כמה מנות ראשונות צמחוניות, ושבין המנות העיקריות בתפריט אין מנה צמחונית, אבל השף רקח מנה טבעונית של ירקות שהיא ממש מצוינת והם מאוד גאים בה. אם כך, הזמנו מנה ראשונה של שפע סוגי פטריות שחלקנו, היה טעים אבל קצת נטול מלח ולא מסעיר במיוחד.

1020

ולמנה העיקרית אני לקחתי את המנה הטבעונית המדוברת, ועדן הזמין תבשיל מטורף של חזיר בר שהגיע בקדירה רוחשת ולצידה קערה עם ערימת טליאטלה (חזיר בר, הוא מוסר, יותר מזכיר בקר מאשר חזיר). המנה הטבעונית התבררה כערימת ירקות. בבסיס הצלחת היו פזורים במניפה פרוסות חצילים, קישואים ועבגניות שאני חושבת שנאפו בתנור עם הרבה עשבי תיבול. מעליהם הייתה תלולית רטטוי שעל גביה הונח קונוס בצק פריך ובתוכו ירקות מוקפצים: תרד, פטריות, קישואים ועגבניות, וכמה שעועיות דקיקות מבצבצות. הירקות בקונוס היו קרים וכל השאר חמים, ובגדול זה נראה כאילו השף הכין את כל מה שהוא ידע להכין טעים ועשוי רק מירקות והרכיב את זה יחד, אבל אין לי על מה להתלונן, זה היה טעים מאוד מאוד (ושוב, עוד קצת מלח לא היה מזיק), וגם אם הייתי סקפטית שזה משביע באיזושהי צורה, מדובר במנה גדולה שבסופו של דבר הצלחתי לאכול רק שני שליש ממנה.

1021 1022

שה ז'אנו אמנם ידוע במוס השוקולד שלו, ובצדק, ראינו אותו באחד השולחנות, מדובר בקערה ענקית, תחשבו על קערת סלט, מלאה במוס שוקולד. למרבה הצער היינו מלאים מכדי לנסות.

למחרת, יום שישי, הלכנו לתעלת סנט מרטין (תגידו את זה איתי: קאנאל סא-מרטן) לשוטט בה בין הגדות והחנויות. זה אזור שלא הגענו אליו בטיולנו הקודם והיה פשוט אדיר. הרבה יותר צעיר ובועט מהמיינסטרים (היפה בזכות עצמו) של הרובעים המרכזיים, בערך כמו שאני מדמיינת את ברלין. יש שם המון חנויות נחמדות ואווירה קצת יותר אוואנגארדית, והתעלה יפה מאוד. הנה קצת אווירה קאנאלית.

1023 1030 1032 1038 10251042

בתור התחלה הלכנו לבקר את Du Pain et des Idees. היה תור בכניסה, ובהמלצת המדריך של שרון היינריך לקחנו את האסקרגו פיסוק ושוקולד (אסקרגו בגלל צורת השבלול, מדובר במאפה בצק עלים וזה), ומאחר וחשקתי גם במשהו מלוח, לקחנו מאפה עם גבינת עיזים ושומשום.

1027 1028

המלוח היה לא משהו, מעט מדי מלית ובצק שלא החליט אם הוא מלוח או מתוק, אבל האסקרגו היה טעים. חזרנו לתעלה והמשכנו לכיוון חנות הספרים המגניבה מאוד, Artazart. זו חנות של ספרי עיצוב שהעברנו בה שעה בלי בכלל לשים לב. יש בה מבחר ענק ומעניין של ספרים, והם עושים שיתופי פעולה עם מותגים קטנים ונחמדים, כך שכשהיינו שם היו גם תיקים יצירתיים (ויקרים) וכלי מטבח שהיו מוצגים באופן מקסים, כמו תערוכה קטנה בתוך החנות. בחנות אסור לצלם או לדבר בטלפון, אף אחד לא ניגש לשאול אם צריך עזרה או משהו כזה, אפשר פשוט לשהות בה ולקבל השראה. היינו קונים שם כמה דברים אלמלא המזוודה שלנו לא הייתה מפוצצת.

1031

משם המשכנו לרחוב קטן ונחמד, Rue des Vinaigriers, שבו היו כמה מקומות מומלצים. זה שנשמע חמוד ביותר, לה פבריק א גטו, היה סגור. עוד פטיסרי שהומלצה, ליברטה, היתה פתוחה ונראתה מעניינת. בניגוד לרוב הפטיסרי שראינו עד כה, בהן הייתה קדמת החנות שבה מוצגים כל הפטיסרי ויש מוכרים וקונים ומאחור יש איזה חלל נסתר של מאפיה, כאן המאפיה פתוחה לעין כל ואפשר לראות את הצוות הצעיר עובד במרץ מימין לכניסה, ומשמאל לראות מה אפשר לקנות. העיצוב מוצלח אבל האווירה הייתה פחות נעימה וקצת קרירה לטעמי. אחרי הצלחת הבאבא-או-רום של קלוגר ברו מונטרגיי, עדן רצה לנסות את הטייק המודרני יותר על הבאבא-או-רום של ליברטה, שהגיע עם מזרק קטן עם רום שמזריקים לתוך הכוס. למרבה הצער זה לא היה טעים במיוחד, הרום השתלט על הכול והמרקם היה קצת, ובכן, פודינגי למעלה ויבש מדי למטה.

1036 1037

חזרנו לתעלה וחצינו לגדה השניה כדי למצוא בית קפה מומלץ בשם Ten Belles. זה מקום די קטן ולא היה מקום, כך שחיכינו קצת כדי לשבת, אבל היה ממש נחמד שם. אחת העובדות בכלל אוסטרלית כך שלא הייתה בעיה עם אנגלית. שתינו תה והרשיתי לעצמי קפה אחרי כמה חודשי גמילה (מה שהתנקם בי קשות בלילה), הקפה, ביחס לכל מה שמייחסים לקפה בפריז, דווקא היה בסדר גמור. יש שם גם עוגות שנראות ממש טוב (כשהגענו בדיוק נגמרה עוגת גזר עם קרם שנראתה מעולה והם פתחו פאי לימון חמוד), מאפינז, סלט, מרק וסנדוויץ' (בלשון יחיד כי ראינו שהיה סוג אחד של סלט שנראה טוב, סוג אחד של סנדוויץ' לפי מה שיש וסוג אחד של מרק).

1039

היה שם וייב כה תל-אביבי, שמתישהו התרחשה השיחה הזו:
אני: פססס, האיש הזה נראה כמו מישהו מוכר…
עדן: נכון, כמו זה שעושה את הקומיקס
אני: חנוכה! לגמרי.
(כעבור דקה)
אני: היי, הוא מדבר בעברית עם אשתו
עדן: כן, זה באמת הוא.

בקרבת מקום הייתה גם חנות שמוקדשת לדברים יפניים וגם אנטון ולילי, חנות צבעונית מאוד שמחולקת לשלוש חנויות, לילדים, לבית ולנשים. קצת כמו ג'ינג'ר אבל יותר יפה, וכרגיל, יקר. המשכנו ללכת לאורך התעלה עד הקצה (לפחות הקצה של החלק המתוייר), בו יש מתחם בשם Point Ephemere שאמור להיות ממש מגניב, מין חלל רב תחומי ובלתי מוגדר שיש בו קפה, הופעות, מיצגים ועוד, אבל גם הוא היה סגור. קצת לפניו יש תחנת מכבי אש ויצא לנו לראות את הכבאיות יוצאות לפעולה בשידור חי. כך זה נראה במבט לאחור.

1044

בשלב זה החלטנו לצעוד קצת ברגל, ובאמת יצא שזה יום כזה שבו חצינו מספר מרשים של רובעים. בהתחלה צעדנו לכנסיית סנט וינסנט דה-פול דרך אחד האזורים הפחות יפים בעיר, שהזכיר יותר מכל את רחוב המסגר. הכנסיה אמורה להיות אחת היפות בעיר אבל אני משערת שאנחנו פשוט לא אנשי כנסיה גדולים ולא התרשמנו מי יודע מה.

1048

המשכנו ללכת ברחוב להפאייט, שהתחיל רע אבל המשיך דווקא טוב. מצאנו באיזו פינה חנות שוקולד מקסימה בשם A la Mere de Famille ולקחנו כמה שוקולדים קטנטנים לדרך, הם היו מעולים, בעיקר אליפסה של שוקולד חלב עם פולי קפה טחונים שרואים כאן בקדמת השקית.

10501051

כשקראתי את הספר של גרבוז הוא תיאר כל מיני פסאז'ים ו – אני כמעט בטוחה שאני לא ממציאה את זה – סיכם שאם רואים פסאז', כדאי להיכנס אליו. אם כך, כאן הייתה שרשרת פסאז'ים נחמדה ביותר שהתחילה עם פסאז' חמוד נורא, עברה לפסאז' ג'ופרוי שהיה נהדר, והמשיכה לפסאז' קצת פחות מרגש. בפסאז'ים היו חנויות מקסימות ונחמדות, מוזרות יותר ופחות, איזה מוזיאון שעווה, קצת ענתיקות, איזו גלריה, כל פסאז' והאופי שלו. הנה כמה תמונות:

1052 1053 1055 1057 1060 1062 1064 1067

1068

כן, אתם מביטים בחלון ראווה שמעבר לו יש שולחן משרדי עם דובי. כן. יש עוד כמה חלונות הזויים:

1073 1074

אוקיי, הוצאתי את זה מהסיסטם. משם צעדנו לפאלה רויאל וישבנו לנו קצת ליד המזרקה, לנוח.

1078 1080

אחר כך ביקרנו לרגע קט את גני טולרי, התחיל להחשיך וחשבנו שמשהו חם יהיה נחמד, אז צעדנו לרו דה ריבולי כדי לנסות אחת ולתמיד את אנז'לינה. אנז'לינה חשבה אחרת וטיפחה תור מטורף של אנשים, אז ויתרנו והלכנו לרחוב המקביל, רו סנט אונור, שם קיבלנו המלצה חמה ללכת לשתות שוקולה-שו בטעמים אצל ז'אן פול הבין. קודם כל, יש לציין, כל הקינוחים בחנות, כולם משוקלדים לעילא, נראו נהדר. ממש. אבל רצינו לשתות שוקולה-שו והחלטנו לוותר על קינוח, כך שעלינו לקומה העליונה וחיכינו לשולחן (מוטיב חוזר). בינתיים הצצנו בבריסטה שהכין לאנשים את השוקולה-שו. בתפריט יש כמובן שוקולה-שו קלאסי, אבל גם כמה כל מיני וריאציות. אני בחרתי בשוקולה-שו עם קולי פטל, עדן בחר בשוקולה-שו עם קרם וניל ואגסים.

1085 1086

המלצר האדיב והנחמד הסביר לנו בתנועות ידיים חינניות ובעזרת כפית שהוא הביא אך ורק לצרכי המחשה שלא מערבבים את השוקולה-שו, אלא שותים אותו כך, כי המרקם הוא חלק מהטעם. השוקולה-שו הזה היה שונה מאוד משני הקודמים שניסינו. הוא היה קצת יותר של מבוגרים, למרות משחקי הטעמים. הוא לא היה מתוק מדי, הריח שלו היה אדיר, בעיקר בגלל שילובי הריחות של השוקולד עם הפטל ושל השוקולד עם הוניל והאגסים. במקרה של הוניל-אגסים הטעם שלהם היה קצת עדין מדי ונשאר בעיקר בריח, אבל הפטל היה נהדר והממליצה שלנו אומרת שגם זה עם טעמי התפוז מצוין, ויש גם אחד עם אויסטרים, להרפתקניים. יצאנו לכיוון פלאס ואן-דום המשתפצת, תראו איזה יופי משפצים בפריז:

1090

לקח לנו רגע להבין שאנחנו לא מביטים בפסל אלא בכיסוי קרטון מעוצב לעילא. אחר כך ראינו שאנחנו בעצם לא כל כך רחוקים מקולט אז חזרנו לראות את החנות ששמעתי עליה קצת יותר מדי לטעמי. קולט אוחזת בכמה קומות, יש בה קצת ספרים, קצת אלקטרוניקה מגניבה, קצת קוסמטיקה, קצת עיצוב, הרבה אקססוריז. היא הייתה מפוצצת, והיו בה מגוון גדול של עובדים היפסטרים (כבר סיפרתי לכם כמה הצטערתי לגלות שגם בפריז כולם עם זקנים?) והרבה מאוד אנשים, ברובם היפסטרים גם, שאולי כמה מתוכם יכולים להרשות לעצמם גם לקנות שם משהו. להלן קולט:

1095 1091 10931096  1092

שימו לב לז'קט הג'ינס עם היהלומים, וגם לג'ינס עם הפנינים מאחוריו. אני לא מבינה גדולה באופנה, אבל שמתי לב בגאלרי להפאייט ובקולט איך האופנה העילית מאמצת (או מנכסת, אם תרצו) אופנת רחוב. בקומה התחתונה של קולט היה כובע גרב ב-150 יורו, בגאלרי להפאייט היו כובעי קסקט עם יהלומים. אני יכולה להמשיך ללהג על זה אבל לטובתכם אחליט שלא. כמו כן שימו לב לשמלת הבנצי למעלה, ולשמלות בחלון הראווה משמאל לבנצי, אם תגדילו את התמונה תראו שיש עליהן הדפסים של סנופי ופינאטס.
בשלב זה החלטנו לקרוא לזה לילה. זה היה אחד הימים שבהם צעדנו הכי הרבה ברחבי העיר, כאמור, וזו הדרך החביבה עלי לתור את פריז, עם כל חיבתי למטרו. המשך הרפתקאותינו- בפוסט הבא.

והערה לפני שאני משחררת אתכם: אני כותבת את זה כבר אחרי שחזרנו ארצה, ופריז התחילה לסבול משלל אירועים פחות נעימים. באופן אישי אני חשה שהיא רומזת לנו שנחזור אליה, אבל באופן ציבורי ולציטוט אני מצטערת עליה מאוד, קשה לי לדמיין את העיר היפהפיה והנהדרת הזו כואבת וסובלת.

 

 

 

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- ינואר 10, 2015 ב- Uncategorized

 

תגים: , , ,

פריז, חורף 2014, חלק ג'

בפרקים הקודמים: חלק א', חלק ב'

ובכן, את הערב הקודם סיימנו בנימה מדוכדכת-מה, והנימה הזו המשיכה איתנו קצת לבוקר המחרת. שומדבר לא הלך לנו. החלטנו ללכת שוב לשוק ד'אליגר להתחמש בפירות וירקות רק כדי לגלות שהוא סגור בימי ב'. מאחר והשבוע הלועזי התחיל רצינו לעשות פס שבועי במטרו, אבל בתחנה ליד דירתנו המחשב של הפקיד לא עבד, בתחנה השניה לא היה פוטומטון כזה שעושה לך תמונות (וצריך תמונה), בתחנה השלישית גם לא. בסוף חזרנו לתחנה הראשונה ואמרנו שנעשה בה תמונה ונלך שוב לתחנה אחרת כדי להוציא את הכרטיס, אבל הפוטומטון לא עבד. אם כך, אנחנו מסתובבים כבר שעה בקור ולא הצלחנו להשיג כלום. בסוף קנינו את הכרטיס וכמו אחרוני החוליגנים החלטנו שיאללה, לא נשים תמונה וכאשר אבדנו אבדנו.

כשהכרטיס בידינו נסענו לשוק הפשפשים הענק בפרוורי פריז, סנט אואן. לקרוא לזה שוק פשפשים לא עושה עם המקום שום צדק. מדובר יותר בשכונת פשפשים, שבתוכה כמעט כל סמטה, כמה מבנים גדולים (מעוצבים מאוד מגניב בפני עצמם) ועוד די הרבה חנויות רנדומליות הם שווקי פשפשים בפני עצמם. גם בדרך אליו יש כמה שווקים לא מפושפשים, של נעליים, בגדים, כובעים, תיקים, הכול מאוד בזול ומרגיש קצת כמו הארלם הצרפתית. בהתאם לאיך שהיום הזה התחיל, ועל אף שבדקנו והיה כתוב שהשוק אמור להיות פתוח בימי שבת, ראשון ושני, שמינית ומטה מהחנויות היו פתוחות, כנראה בגלל העיתוי של בין הנואל לראש השנה. בכל מקרה הסתובבנו משתאים. יש שם חנויות מטורפות לגמרי, מגלריות של אמנות עכשווית ועד לרהיטים מבתי מלוכה, ספרים עתיקים, בגדים מכל מיני תקופות, שימושיים יותר ופחות, ארגזי מטען עתיקים, תקליטים, פוסטרים, גלויות, כתבי עת ועוד. אם אני משווה את סנט אואן לשוק הפשפשים שלנו, הקטן והחמוד ביפו, זה רק מראה כמה מעט פשפשים יש לנו. ההיסטוריה קצרה, לא צברנו כל כך הרבה דברים. מניחה לכם פה כמה דוגמיות ויכולה רק לתאר לעצמי כמה זה יפה כשהכול פתוח.

003010005008006013

בשלב זה הטיול והחיטוט השיבו מעט את רוחנו, מה גם שמזג האוויר התחמם קצת (2 מעלות, ווהו!) ואחר כך החלטנו לחזור לאחת הפנינים מהטיול הקודם שלנו לפריז, רו מונטרגיי, רחוב אוכל חמוד להפליא. בשטורר העתיקה קנינו את גולת הכותרת שלהם, באבא או רום. לא אשת באבא אנוכי, אבל זה היה טעים ממש, הם הצליחו להספיג את העוגה ברום לחלוטין ועם עודף מבלי שהיא תאבד כל צורה, וכל ביס היה רך ואלכוהולי ומתוק ונהדר. מה שכן, יכלו לשדרג את הדובדבן מסוכר לאחד קצת יותר מעודכן.

015

בשלב זה חשבנו לאכול משהו קטן, ועשינו את הטעות של להיכנס לקפה מונטרגיי. חלקנו מרק בצל בינוני מינוס וצ'יפס עם פונדו צ'דר שהגבינה שלו הייתה כה סינטטית שהיא בקושי הורגשה. מאחר וזה לא היה מספק במיוחד, עדן קנה סנדוויץ' במאפיה של אריק קייזר שהיה נחמד וזהו, ובאחת מהחנויות המתמחות בקונדיטוריה באזור (אם אזכר בשמה, בי נשבעתי, תהיו הראשונים לדעת) רכשתי ערמונים מסוכרים, מעדן עונתי יקר ונהדר. ברוב הפטיסרי אפשר לקנות ערמון גדול מסוכר אחד במחירים שנעים בין 2.2 ל-3.5 יורו, בחנות הזו היו די הרבה סוגים של מארזים של הערמונים במשקל בהרבה יורואים, אבל היה מבצע על סוג אחד, שלפי המראה שלו היה במבצע פשוט כי הערמונים לא שלמים, אבל הטעם נשאר מצויין. אם אתם בפריז בחורף אתם ממש חייבים למצוא לכם איזה ערמון כזה, מסוכר. קוראים לזה בפריזאית מארון גלאסה.

020

(והנה תמונה אמנותית שלנו, קופאים על ספסל רחוב, מנשנשים סנדוויץ' ומארון גלאסה. עשר שניות אחר כך עברו יחד כמה עובדי תברואה עם פחי זבל ואחד מהם ברך אותנו בבונסוואה בחיוך רחב שפתיים)

021

אחר כך החלטנו לפקוד עוד קלאסיקה אהובה וזכורה לטוב מהטיול הקודם, קפה פושקין, מה גם שהיא נמצאת בפראנטן (או כמו שקראנו לו: פרנטמפס), הכלבו הענק עם חלונות הראווה המתקשטים בחגים. סיירנו קלות בפראנטן (עדן: תבחרי משהו בפחות מ-100 יורו, אני קונה לך! אני: גיחוך), מצאנו שם דוכן של מייזון דו שוקולד וקנינו שם כמה פרלינים קטנים, דווקא האחד של השוקולד חלב היה טעים מחבריו המרירים.

023

ואז – לקפה פושקין, שם אכלנו בטיולנו הקודם שני קינוחים מושלמים לחלוטין (גם אם יקרים), והחלטנו לנסות הפעם משהו אחר.

לשם השוואה, קפה פושקין, מאי/יולי 2013:

10251027

קפה פושקין של דצמבר 2014 היה קפוא, כך שלא היססתי והזמנתי שוקולה-שו שהיה שונה מאוד מקודמו. את הגרסה הזו היה צריך לאכול עם כפית מרוב סמיכות. שלא ייחסר סוכר, הזמנו גם את עוגת הדגל, המדוביק, עוגה רוסית קלאסית שיש בה שכבות עוגה בניחוח דבש-כוסמת (כן), קרם ריבת חלב וקרם פרש רוסי. השוקולה-שו היה מצוין, הייתי צוללת לתוכו לו יכולתי. העוגה הייתה מאכזבת. שכבות הבצק היו מעולות, אבל ביניהן הרגשנו כאילו אכלנו חמאה. הקרם פרש וריבת החלב כנראה לא הגיבו משהו לטמפרטורה, התקשו והפכו לשומניות מאוד, זה היה לא טוב, לא טוב בכלל.

024025

בנוסף לכך, בעודנו מחכים פרק זמן בלתי סביר לחשבון התרחשה דרמה קטנה ומאוד בלתי-נעימה. זוג צעיר, דוברי צרפתית אבל גם שפה אחרת שלא זיהיתי, רכשו מאפים בחנות של קפה פושקין והתיישבו לאכול אותם בשולחנות בית הקפה. המלצר ניגש להסביר להם שאי אפשר לשבת שם, שהשולחנות רק עבור מי שמזמין מהמלצרים (ומשלם יותר עבור השירות). הגבר התחיל לצעוק על המלצר שזה לא בסדר, קם והפך את השולחן, בעט בכמה כיסאות בדרכו והתרחק. זוגתו לא נראתה נרגשת מכל המאורע, אבל כשראתה שהמלצר רץ אחריו קמה גם היא ובעטה בעצמה בכמה כיסאות. עוד מלצר הצטרף לתגבר את המלצר השני, האישה זרקה את המאפה על המלצר והוא מצידו דחף אותה והיא נפלה. מאוד, מאוד לא נעים, מכל הצדדים. אלימות וסוכר לא הולכים ביחד.

קמנו לגלות שהתחיל לטפטף, הסתכלנו קצת בחלונות היפים של פראנטן וגלרי להפאייט, עד כמה שניתן היה בין המוני האנשים שבאו כדי לעשות את זה (מדובר בשני בתי כלבו יקרים וענקיים שבתקופת החגים הופכים את חלונות הראווה שלהם למיצג אמנותי), ואז נכנסנו לגאלרי להפאייט לחקור את אזור האוכל המרשים שלו. שתי קומות מלאות כל טוב, גם עם סניפים של כל מיני פטיסרי, שוקולטרי ועוד, והמון המון אוכל.

030033034040

קנינו שם במאפיה בשם ליברטה שתי לחמניות עם פקאנים שיהיו לארוחת ערב יחד עם קצת גבינות וקונפי תאנים, והיינו מסודרים, לא לפני שאירע עוד מאורע זכר לבוקר המשובש, כשהקופאית חייבה אותנו 5.5 יורו על משמשים במקום 0.95 על עגבניות והיינו צריכים להסביר את עצמנו בקצת צרפתית+קצת אנגלית+הרבה תנועות ידיים.

למחרת קמנו מוקדם כדי לנסות שוב את מוזיאון פיקאסו. התור היה בדיוק כמו שהיה בפעם הקודמת, ארוך מאוד מאוד. אם אתם יכולים: קנו כרטיסים מראש. לא היה לנו איך להדפיס ולכן לא קנינו גם הפעם, חיכינו 40 דקות בתור להיכנס בעוד שמי שקנה כרטיס נכנס מיד פנימה. ובפנים? ובכן. זה פיקאסו, כמה רע זה כבר יכול להיות, אבל זה גם לא היה טוב במיוחד. המוזיאון נפתח שוב בספטמבר אחרי שהיה סגור ל-5 שנים לשיפוצים, ואין לי מושג איך הוא היה קודם (אליבא דגרבוז: רק טוב), אבל כרגע הוא בעיקר מבולגן. אין שום סיבה נראית לעין למה עבודות מסויימות נמצאות ליד עבודות אחרות, מה ההבדל בין קומה 1 ל-2. אמנם ליד כל תמונה יש שלט שמפרט את השנה ואת המקום (בכמה שפות), אבל זה עדיין נראה רנדומלי. מעבר לזה, המסגרות החדשות, הלבנות, המודרניות האלה, משהו בהן מנטרל לחלוטין את חוויית המוזיאון. בלי מסגרות הזהב הכבדות לא הרגשתי שאני בכלל מביטה בציור מקורי (וגם הפעם, עדן: תבחרי משהו בפחות מ-100 יורו, אני קונה לך! אני: גיחוך). נו, לפחות גיליתי שהפסלים שלו נפלאים בעיני, הרבה יותר מהציורים.

001002008011

משם הלכנו לרחוב בעל השם הכיפי ביותר להגייה ever:

014

(נסו לדמיין את השף השוודי מהחבובות אומר את זה)

אי אז בתחילת המסע, כשאני שתיתי את השוקולה-שו הראשון שלי, עדן שתה תה מדהים למדי והחלטנו ללכת לחפש את Mariage Freres, החנות שממנה התה הזה הגיע. מסתבר שהיא נמצאת גם בספר הפטיסרי כי יש בה תה בטעמי קינוחים (מוס שוקולד, טארט לימון, טארט טאטן ועוד). החנות יפה להפליא ומריחה נהדר. יש בה גם שולנות לשבת אם אתם רוצים לשלם בערך שישים ש"ח לאיש ולשתות קנקן תה, אנחנו עוד לא הגרף פוטוצקי ולפיכך ויתרנו ופשוט קנינו במשקל קצת מהתה הטעים שעדן שתה, Emperor Chen Nung, אם אתם בקטע של תה מעושן וכבד, בסביבות ה-7 יורו ל-100 ג'.

015016

משם הלכנו לאוטל דה-ויל, רחבת העירייה שהופכת למשטח החלקה על הקרח בעונה הזו של השנה, לצפות באנשים מחליקים. הייתה מוזיקה מזעזעת ממש (פופ אמריקני איום שלא נכנס אפילו לפלייליסט של גלגל"צ והיפ-הופ צרפתי גרוע), אבל היה מעניין לראות את הסדרנים מחליקים יפה ומגרשים את כולם כדי שהרכב שגורף את פתיתי הקרח יוכל להיכנס ולנקות את המשטח.

018

המשכנו לפולידור, מסעדה ותיקה מאוד שמגישה אוכל צרפתי קלאסי ולא יקר מאוד. עבור עדן זו הייתה חגיגה. הוא אכל את הביף בורגיניון ונאנח אחרי כל ביס מרוב הנאה. אני, לעומתו, לא הגעתי למקום הנכון. השעה הייתה רק 13:30 וכבר נגמרו הטארט בצל וטארט כרישה שיש בתפריט. המלצר (שלא דיבר באנגלית) הצביע על האפשרויות הצמחוניות בתפריט, כולן מנות ראשונות: מרק עדשים, מרק דלעת, ירקות חתוכים, סלט סלרי (איכס!). הזמנתי מרק דלעת שהיה אחד המרקים המימיים ונטולי הטעם ביותר שאכלתי. מזל שהחלטנו להיות צרפתים ולבקש לקינוח גבינה, קיבלנו גבינה מצוינת (ולא יקרה) עם כמה חתיכות לחם שהצילו את המצב.

019020021

אחר כך נסענו לרו מופטארד, רחוב מקסים ברובע הלטיני, מלא חנויות קטנות ונחמדות וכמובן, לא מעט אוכל. יש שם בין השאר את מוקושה, חנות של כמה שוקולטיירים שקנינו בה כמה פרלינים (יקרים!) שהחלטנו לשמור ולאכול רק אחר כך.

024028023

המשכנו במורד הרחוב ומשם השקיף עלינו הפטיסרי המקסים של קרל מרלטי. הכול שם נראה מעולה, ועותק של ספר הפטיסרי ישב לו לבטח ליד הקופה. בחרנו רליג'יוס ורדים והלכנו לגינה ממול לאכול אותו. הוא היה נהדר. מלא בקרם שאם היה רק טיפה יותר ורדימי היה הופך למטהר אוויר, אבל הוא לא. הוא היה עדין וטעים ונפלא. שימו לב ליונים השמנמנות בגן, שמדגימות מה קורה למי שאוכל פירורי קרל מרלטי מדי יום.

032033

בערב נסענו לסינמה גראנד אקסיון לראות את וויפלאש, בדרך הטלפון של עדן קירטע ולקח לנו זמן להבין היכן אנחנו על המפה ואיך מגיעים מהמטרו לקולנוע, אבל לא עברה דקה וסטודנט נחמד בא לעזרתנו (סטודנט לפיזיקה, לפני כמה שנים הגיע לארץ למכון ויצמן), ועוד אחד לא היסס והצטרף לעזרתנו ממש קצת אחרי. אנשים נחמדים בפריז, אני אומרת לכם. מצאנו את הקולנוע, שהיה קטן ומקסים וסטודנטיאלי, והסרט היה מעולה. אם לא ראיתם- לכו. מעורר מחשבות על כישרון ועל אגו, ועשוי היטב.

עד הפוסט הבא, כמה פכים שאני חייבת לחלוק:

  • תיקי גב, אני מאוד בקטע של תיקי גב, זה נוח לי, אני צועדת הרבה וסוחבת הרבה (נעלי התעמלות, לפחות ספר אחד, בקבוק מים, אוכל, יו נואו). הייתי בטוחה שבפריז אמצא תיקי גב יפים בקלות. ובכן, לא. או שהאופנה הזו טרם הגיעה פריזה או שכבר חלפה לה. תיק הגב היחיד שראיתי בפראנטן היה, שימו לב, בדוכן של גוצ'י (אקח זאת כמחמאה). בגלארי להפאייט היו כמה נחמדים אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה באזור המזוודות. הו.
  • השיער שלי לא אוהב את פריז, הוא מעוך וחסר חיים. מזל שקר וצריך כובע.
  • צרפתים, תגידו לי, מה הקטע עם להגיש לחם בלי כלום? חמאה, שמן זית, משהו?
  • אם אתם פעילי זכויות בעלי חיים או מוטרדים ועצובים למראה סבל של חיות, בהצלחה בפריז החורפית. להרבה יותר מדי נשים יש פרוות. הן אשכרה לובשות שלל פרוות, מעילים, כובעים, בעעע.
  • עד כמה שענייני הפטיסרי נחמדים, ענייני האוכל האמיתי פחות מסתדרים. בפעם הקודמת הוזהרתי שלצמחונים קשה בפריז, אבל בכל מקום שאליו נכנסנו היו כמה אפשרויות ועל פי רוב היה גם די טעים. הפעם אני מתקשה.
  • ראינו לילה, אליס ביאלסקי, תקראו את זה ותחזרו אלי (ואם אתם יודעים, תסבירו לי למה קוראים לזה  ככה כי עוד לא הבנתי) (אבל הספר מצוין והיה כיף לקרוא אותו באירופה).
  • אורוואר!
 
2 תגובות

פורסם ע"י ב- ינואר 1, 2015 ב- Uncategorized

 

תגים: , ,

פריז, חורף 2014, חלק ב'

אם לא קראתם את חלק א', קישטה, אני לא מבינה מה אתם עושים פה! תקראו ותחזרו אחר כך.

קראתם? יופי, להלן המשך מעללינו בפריז הקפואה.

ובכן, את יום האתמול התחלנו בלנסוע למארה. היינו בחנות יד-שניה מגניבה להפליא בשם Free P Star, ואז חשנו נפילת סוכר כך ששמנו פעמינו לעבר L'Eclair de Genie (באופן מפתיע זה לא האקלייר של ג'ני, אלא איקלייר של גאונים). קנינו אקלייר קרמל מלוח והתיישבנו בגינה אקראית לאכול אותו. ובכן, הקרם היה נהדר ולא ממש מלוח, והחלטנו שאקלייר זה קצת אוברייטד, שמה שטעים בו זה בעיקר המילוי ושקר. כבר אמרנו שקר? קר.

007008

משם הלכנו למוזיאון פיקאסו, אבל מסתבר שאם הזמנתם כרטיס מראש תעמדו בתור של כ-30 אנשים, ואם לא הזמנתם כרטיס מראש תעמדו בתור של כ-50 אנשים שמחכים בתור אחרי 30 האנשים שכן הזמינו כרטיסים. התור הוא בחוץ, כן? לא בטוחה אם כבר ציינתי כמה קר, אבל, כאילו, די קר, אז החלטנו שנחזור ביום אחר בשעה קצת יותר מוקדמת ואולי נהיה בין הראשונים בתור השני. כדי להקל קצת על הסבל שבציפיה המשכנו להסתובב במארה, עוצרים בערך ליד כל חלון ראווה שני ומתפעלים מהחנויות היפות, אבל בעצם היינו בדרך לפופליני. פופליני, מקום יחסית חדש אם אינני טועה, לקחו את השו- Choux- הבצק הרבוך שממנו מכינים אקלייר ואפשר למצוא כדורים קטנים וריקים שלו בהרבה פטיסרי-בלונז'רי, ומילאו אותו בכל מיני מליות. טעמנו אחד עם קרם ערמונים ואחד עם קרם ורדים, שניהם היו מעולים.

013014

ב- Rue de Bretagne כמעט ופספסנו את הכניסה לשוק אוכל קטן וחמוד בשם Marche Enfants Rouges. נראה שחלק מהדוכנים בו לא פעלו, אולי בגלל ימי החג, אולי כי נגמרו להם כל הדגים ונשאר רק קרח, אולי סתם כי, אמממ, קר. על כל פנים עשינו סיבוב קצר.

017

אחרי כל המתוק הזה נזקקנו לקצת מלוח, והלכנו למקום שנדמה שאין בלוגר אוכל ישראלי אחד שביקר בפריז ולא נכנס לאכול בו, ברז' קפה. בברז' קפה מגישים גאלטים, שהם קרפים מקמח כוסמת, במילויים שונים. היה תור כזה שחיכינו רבע שעה, זה היה שווה את זה. אפילו ההמתנה הצפופה בחלל הכניסה הייתה נעימה: היה חמים, צפינו על הטבחים עובדים, הצוות היה נחמד מאוד על אף העומס. השולחנות צפופים ביותר, עד כדי כך שכשהושיבו אותנו, הזוג בשולחן הצמוד מיד הבינו שאנחנו מדברים בעברית והתחילו לקשקש איתנו (זוג אוסטרלי חמוד, כרגע גרים בלונדון ובאו לבקר בפריז, בדיוק היו בקיץ בבירת'רייט בארץ, כן, בדיוק באמצע המלחמה, היה קצת מפחיד אבל כולם היו נורא נחמדים אליהם). השילוב הקלאסי שם הוא ביצת עין, גרוייר והאם, אבל יש הרבה וריאציות ואין להם שום בעיה להוריד מרכיבים עבור צמחונים בעייתיים כמוני. עדן אכל גאלט כזה עם קונפי בצל שבושל עם סיידר תפוחים, אני אכלתי כזה בלי ההאם ועם ארטישוק, הגאלטים של שנינו היו מצוינים. לגאלט יש טעם מאוד מובחן, יותר כבד מקרפ רגיל, קצת אגוזי וכפרי, וזה משתלב נהדר עם הנימוחות והטעמים העדינים של הביצה והגבינה ועם החמיצות והמרקם של הארטישוק. בשולחנות הסמוכים היו גם כאלה שהזמינו קרפים מתוקים שנראו טוב.

019

אחרי עוד שיטוט במארה בין החלונות היפים צעדנו לכיוון Rue Ramboteau הנחמד, והגענו ל- Pain de Sucre, פטיסרי יפה ונעים מאוד. עדן לקח לעצמו מרשמלו בטעם למונצ'לו, וביקשנו המלצה מהמוכרת מה עוד חייבים לטעום מאחר ואני ומרשמלו לא ממש חברים. היא שאלה אם נרצה קלאסיקה או משהו מקורי וכשאמרנו שמקורי, היא הפנתה אותנו לקינוח בשם רוזמרי, שכלל סאבלה רוזמרין, ריבת רובארב ופטל וקרם וניל. זה היה אחר מאוד מכל הטעמים היחסית מוכרים וחורפיים שטעמנו עד עכשיו (קרמל, שוקולד, וניל, ערמונים) וטעים מאוד, בעיקר הסאבלה שהיה עדין וחמאתי ונהדר. עדן, שטעם את המרשמלו מיד אחרי הרוזמרי, בקושי הרגיש בטעם הלימוני.

026025

בהמשך הרחוב שוכנת Les Fees Patisseres, פטיסרי שנראית כמעט כמו מעבדה שקישטו לנואל, ובה קינוחים קטנטנים למדי. דבקנו בהמלצה של ספר הפטיסרי ולקחנו טארט וניל קטן ועדין. ראינו שלא רחוק משם יש את גן אנה פרנק, וחשנו שזו גזירת גורל, חייבים לאכול פטיסרי בגן אנה פרנק! היה קפוא למדי וירד גשם, רוב הספסלים היו רטובים, מסביב לספסלים היו תמונות של חיילים נאצים, זה לא היה הכי נוח, אבל ביחס לאנה פרנק מצבנו היה בסדר. בסוף מצאנו פינת ספסל לא רטובה, הוצאנו את ידינו הרועדות מהכפפות כי בכל זאת, צריך גם קצת לסבול, וטעמנו את הטארט וניל הזה, שהיה באמת פצפון ויקר, אבל פשוט אדיר. בין הבצק הפריך לבין קרם וניל שכנה שיכבה פריכה ומתפצפצת, אולי מרנג, אולי עוגייה, אולי גם וגם, מי יודע, שגרמה לכל העסק הזה להיות הרבה יותר מעניין. אנה פרנק הייתה גאה.

028029032

בשלב זה כבר התחיל להחשיך (שעות השמש קצרות מאוד בימים אלו. הזריחה רק בסביבות 8:45, והשקיעה, די בדומה לארץ, ב-16:45), והחלטנו לעשות מה שאף תייר בפריז מעולם לא עשה: לנסוע למגדל אייפל. בטיול הקודם שלנו התחמקנו באלגנטיות ורק עברנו ליד באיזה שיט בסן, אבל הפעם ידענו שהאורות בודאי יהיו יפים מתמיד ושיהיה שוק חג מולד נחמד באזור. אם כן, נסענו לאייפל. היה קר מאוד, אבל גם ככה לא היו לנו ממש כוונות לעלות למעלה. כאן רואים את עדן בודק אם אנחנו בדרך הנכונה.

037

עוד שוק חג מולד (אחרי זה של השאנז אליזה אנחנו כבר די מחוסנים), עוד קרמבו בינוני, והפעם גם כמה סצינות חג-מולד שדרשו את השתתפותנו.

041044

למחרת נסענו מעלה מעלה, לא רחוק מכנסיית סאקרה-קר במונמרטר, והלכנו כמו יהודים טובים לראות בקולנוע פריזאי שמעוצב כמו מקדש פרעוני קומדיה אמריקנית. זה היה ללא ספק היום הקר ביותר, העליה למרומי ההר לא עזרה בקטע הזה, והיה ממש כיף לראות את Ghostbusters, מה גם שהלוקסור היה נעים למדי.

050

משם, מאחר ושנינו חסידים שוטים של אמנות נאיבית, צעדנו במרץ למוזיאון לאמנות נאיבית, אבל הוא מצידו לא היה חסיד שוטה של אמנות נאיבית. אמנם התחממנו שם קצת, אבל זה בערך הכול. למעשה, אם אתם ממש לא אוהבים אמנות נאיבית אולי תאהבו את המוזיאון, נראה שמי שאצר את התערוכה הנוכחית לגמרי רווה אמנות נאיבית ורצה הכול חוץ מנאיבי. אסור לצלם שם כך שאין תמונות, אז תצטרכו לקחת את המילה שלי בנושא. משם הלכנו (דרך עוד שוק חג מולד קטן, כמובן) בהוראת החברה מיכל לאכול את הקרואסון הטוב ביותר בפריז, ב- Grenier a Pain של rue de Abbesses (יש עוד סניפים אבל מיכל אומרת שרק שם טעים). היה שם כלבלב קטן וחמוד שקפץ על כולם ועורר את געגועיי לפזית.

056054

 

והקרואסון? מופלא. פריך מבחוץ, רך ונימוח בפנים, חמאתי להלל, מופלא.

משם עברנו לרו דה מרטיר החמוד. התחלנו עם ארנו דלמונטל וקנינו שני מאפים: כף רגל של דוב (כן כן, שימו לב לצורה), מאפה של בצק עלים ממולא בפיסטוק ושוקולד לבן. הבצק היה טוב, הקרם היה לא מספיק פיסטוקי לטעמי והשוקולד העדין פשוט הפך את זה למתוק יותר ולא ממש הורגש בזכות עצמו. קנינו גם קוגלהוף קינמוני עם צימוקים שהיה נחמד מאוד בעיני עדן ונחמד וזהו בעיני (אני וצימוקים מעדיפים להיפגש שלא במסגרת עוגות) ואכלנו אותו רק בערב, בדירה, על כן התמונה החשוכה.

057 001

ממול שוכן Rose Bakery, סוג של מוקד עליה לרגל, בית קפה-מסעדה אורגניים שקיבלנו עליהם המלצה וגם הוציאו ספר שאני זוכרת שעלעלתי בו פעם. תשמעו, זה מקום מגניב, כולם היו נחמדים, אבל  יקר בטירוף ומיותר. אכלתי קיש קטנטן של אנדיב וגבינה כחולה- בצק ממש לא משהו, אנדיב טעים וגבינה כחולה בלתי מורגשת, עדן אכל סנדוויץ' פתוח עם עוף, דלעת, עגבניות וסלט (דווקא טעים), ואני לא צוחקת, זה היה סנדוויץ' ב-85 ש"ח. (עדן: אני מרגיש ששילמתי מלא כסף כדי שיעשו לתרנגולת פוצי מוצי). נבר אגיין.

058059

במורד הרו שוכן גם הפטיסרי של סבסטיאן גודאר. המקום היה מקסים, אבל בהמלצת ספר הפטיסרי לקחנו מוסיפונטאן, מאפה שהמציא אביו של גודאר שכולל בצק פריך, שקדים וקרם וניל. למרבה הצער הקרם וניל התברר כחמאה עם קצת סוכר ווניל, כך שהרגשנו שזה קצת שמן עלינו (כן, נו, יש דבר כזה).

061 065

 

עוד בהמלצת שרון היינריך נכנסנו לחנות הממתקים השוודים קרמל, שהייתה פשוט מקסימה. אחרי לבטים לקחנו מטבעות שוקולד עם פצפוצי ליקריש (אם אתם אני: במבליק) פריכים. אנחנו חושבים ברצינות לחזור לשם לקנות עוד אחד כזה. זה גאוני. בחנות יש עוד כל מיני דברים שוודיים חמודים, כלים, בובות וגם כמה עותקים של בילבי בשוודית.

062063067

 

כאמור, זה היה היום הקר ביותר, או כמו שהטלפון של עדן אמר ברגעים הקשים (הוא קצת דרמה קווין. הטלפון. עדן פחות): 3-, מרגיש כמו 11-. כן. מעולם לא היה לי קר כל כך, ואני ירושלמית במקור (אם עניין הבמבליק לא הבהיר את זה). האצבעות קופאות, גם ברגליים וגם בידיים, הלחיים כואבות, אפילו המשקפיים והטבעות כמעט משאירות כוויות קור, חצי דקה של להוריד את הכפפות כדי ללחוץ על המצלמה או לבדוק את המפה במטרו מקפיאה כל כך את האצבעות שנדמה שהן תכף יוצאות מכלל שימוש ולא יחזרו לעולם. אם עד עכשיו הייתי מצהירה בלי למצמץ שאני מעדיפה לחיות במדינות קפואות שבהן חצי שנה יורד שלג, עכשיו אני כבר פחות בטוחה בקשר לזה. ובכלל, היה ערב קשה. גרבוז כותב להפליא על השדון הקטן שתוקף אותך כמה ימים לפני שאתה טס לחו"ל. למה אתה בכלל צריך את זה, שואל השד, למה אתה מוציא את כל הכסף שלך על זה, הרי כל מדינות דומות בסופו של דבר, וזו סתם טרחה. גרבוז לא כתב על השדון הארור של אמצע הטיול, כשפתאום אתה מתגעגע הביתה, וחושב שאולי שבוע היה ממש מספיק ואפשר כבר לחזור, ותוהה איך מסתדרים בלעדיך בעבודה ומה שלום פזית וחתולסקי ויוסקה ולמה עזבת אותם לכל כך הרבה זמן, ומה עם החברים והמשפחה, וכמה זמן לא שמעת עברית, ומה לכל הרוחות הקטע הזה של שעות האור המועטות, אולי גם זה משפיע על המצב-רוח? כן, לא קל, רבותיי, לא קל. המצברוח הזה ילווה אותנו עוד קצת, גם למחרת, אבל על זה כבר בפוסט הבא. בינתיים נאכל עוד שוקולד-במבליק. המשך יבוא.

 

 

 

 

 

 

 

 
3 תגובות

פורסם ע"י ב- דצמבר 30, 2014 ב- Uncategorized

 

תגים: , , ,

פריז, חורף 2014, חלק א'

שלום חברות וחברים,

עם בוא הקריסמס/נואל/חורף-תל-אביבי-לא-חורפי במיוחד החלטנו לשאת מטלטלינו ולנסוע פריזה לכמעט-שבועיים. לקחנו עימנו צידה מועטה: "הפטיסרי הטובות בפריז" של שרון היינריך, מדריך אייוויטנס ששימש אותנו גם בנסיעתנו הקודמת, התנ"ך הגדול, מקור ההשראה הנפלא, "פריז תל אביב" של יאיר גרבוז ירום הודו ומפת גוגל מלאה בדברים שאנחנו רוצים לעשות. חוצמזה לקחנו גם המון סוודרים, מכנסיים חמים והרבה גרביים, יען כי קר (לנצח "כי קר" יזכיר לי את החידה הנושנה, "מה הקשר בין רבין, לחם וסוודר").

טסנו בטורקיש עם קונקשן באיסטנבול, חילקו לנו רחת לקומים קטנים וטעימים בתחילת הטיסה, והאוכל היה סביר ואף נחמד (עדן: אני ממש מרוצה מהם. *כעבור דקה* אלא אם כן נתרסק, ואז אני בהחלט מוריד להם כוכב). הגענו בליל הנואל וכמו פריזאים אמיתיים לקחנו RER ואז מטרו לדירתנו הזמנית שבין הרובע ה-11 ל-12, הוצאנו את האף מתחנת המטרו לקור שבחוץ והפטרנו "נו, כמו ירושלים, לא יותר גרוע", סחבנו את המזוודות שלוש קומות למעלה והתרסקנו לישון.

למחרת יצאנו אל הדרך וגילינו שלא כמו ירושלים. קר לנו, קר לנו מאוד. ז'תומרת, כמו ירושלים, אבל בימים הכי קפואים שלה. לא נורא, בכל זאת זו פריז ויש לנו גטקעס ולא נהסס להשתמש בו. מאחר וזה נראה כמו אחד הימים היותר חמים (6-2 מעלות) וגם רוב הדברים היו סגורים מפאת קדושת הנואל, צעדנו לעבר כיכר הבסטיל ומשם יצאנו לתור את טיילת קולי ורטה (La Coulee Vert).

1825

הטיילת הנחמדה מתנשאת מעל הרחובות ומובילה בין שבילים ירוקים לכיוון יער ואנסן, ועם ההליכה התחממנו. בדרך אפשר להשקיף לתוך דירות של אנשים ולחלוף על פני הרבה פריזאים שעושים ג'וגינג. תרנו תרנו תרנו, עצרנו באמצע וירדנו לאכול קישים בינוניים ב- Maison Landemaine, אבל לקחנו לדרך לחמניית שוקולד לבן ופירות יער שהייתה נהדרת.

1830

ההליכה התמשכה והתמשכה, ובאמצעה לא אכחיש שייתכן שהלכנו קצת לאיבוד, אבל היי, גיליתי מרכז ספורט על-שם פול ואלרי, שוו בנפשכם בארץ מרכז ספורט על-שם אברהם חלפי. בסופו של דבר הגענו ליער ואנסן (עדן לא הפסיק לרטון שאם יש משהו שההסטוריה לימדה אותנו זה שיהודים לא אמורים להסתובב ביערות).

1835

שוטטנו עד לשאטו (נסו להגיד את זה מהר חמש פעמים), עשינו קצת אווו ו-אההה וצילמנו קלות.

1838

במטרו, חב"דניק צעיר עלה על זה שאנחנו מדברים עברית והזמין אותנו לבית חב"ד הפריזאי לשבת. הוא היה חביב ביותר ודיבר עברית מצורפתת נחמדת, ואמר לפחות שלוש פעמים שכולנו יהודים. האישה שישבה לידנו נעצה מבטים המומים. בדרכנו לדירה, כמובן, עברנו בפטיסרי הקרוב וקנינו בוש דה נואל שוקולדי-קרמלי-אגוזי. אפרנטלי, הבוש דה נואל לצרפתים הוא מה שהסופגניה לנו. למרבה הצער זו התמונה היחידה שהצלחתי לצלם מהבוש ההוא:

1842

בערב יצאנו אל שוק חג המולד של השאנז אליזה. כשאני אומרת "יצאנו" אני מתכוונת לכל הפריזאים ועוד כמה צרפתים באופן כללי וכל התיירים ששהו בעיר באותה עת. היה עמוס בטירוף וקצת מלחיץ, עד שנרגענו והתרגלנו ושמנו לב כמה יפה מסביב. האורות דלקו, כולם היו שמחים, היה ריח של קרפים ויין חם, והדוכנים מסביב המו אדם. אם כן, המון קרפים, ואפלים, צ'ורוס ויין חם, ערמונים על האש, דוכנים שנראים כמו יריד חוצות היוצר, הרבה אקססוריז אמנותיים יותר ופחות והכול יקר למדי אבל בנעימים.

1847

אכלנו: קרמבו בדוכן של קרמבואים, בחרנו אחד עם דובדבני אמרנה (או: דובדבן אמרנה וקצת צבע) והוא היה בינוני למדי, והביסקוויט פחות מוצלח מבארץ; ערמונים על האש; שיפוד של פטל מצופה שוקולד נהדר.

1851

עדן אכל מדוכן נורווגי סנדוויץ' של סלמון צלוי עם קרם פרש ואני צילמתי אותו. אגב, אם כל התמונות נראות לכם מפוקפקות, ובכן, נסו אתם לצלם עם כפפות.

1852

אחר כך אכלנו גם תפוח אדמה מדורתי עם גבינת עיזים שהיה בינוני ומאחר וכל זה לא היה מספיק לנו, קינחנו בקרפ עם שוקולד (מסתבר ששוקולד=נוטלה) ובננות שהיה נהדר ממש. בכיכר הקונקורד היה גלגל ענק עם תור אימתני שויתרנו עליו אחר כבוד.

1856

בבוקר החלטנו שחייבים לראות את מארש ד'אליגר, הלא הוא שוק האלג'יראים,  Le Marche D'aligre, שוק גדול ויפה שבמרכזו הוא שוק פשפשים, מסביבו יש דוכנים יפים של פירות וירקות ובמרכזו שוק מקורה עם דוכנים של שרקוטרי ופרומאז'רי.

18611860

ליקטנו ארוחת בוקר נהדרת עם קרואסונים, כמה גבינות וקצת פירות (מאחר ובפעם הקודמת שהיינו אכלנו פירות יער כמים, התפתינו וקנינו בדוכן היחיד שהיו בו אוכמניות ודובדבנים, אבל הם כבר לא היו במיטבם והדבר הכי מוצלח בארוחה היה דווקא האגס, שנראה כמו נאשי על ספידים והיה מתוק ונהדר).

1862

אחר כך יצאנו אל Musée de la Monnaie de Paris בסאן ז'רמן לראות את התערוכה של פול מקארת'י, כי אנחנו תל-אביבים סמולנים וקראנו עליה בהארץ. זו תערוכה קשה, למעריכי מיצגים אומנותיים הארדקור, ועדיין, תערוכה נהדרת. כזו שהסמליות שבה לא פשטנית ושקופה, ומצד שני ניתנת לפיענוח, פועלת בשלל רבדים ומעוררת מחשבה. הסתובבנו כמה פעמים, דיברנו על קפיטליזם, דת, אנאליות ופסי-ייצור ויצאנו בחזרה אל הקור עם השראה ושאר רוח.

1866

משם לא הייתה לנו שום ברירה אלא להתחיל לאכול פטיסרי כאילו אין כולסטרול בעולם. התחלנו עם ל'דורי (שמישהו יסביר לי אחת ולתמיד איך מבטאים את זה) ברו בונפרטה, לקחנו כמה מקרונים לדרך וכמעט מיד הכנסנו אותם לתיק ושכחנו מהם כי מצאנו את שוק חג המולד הקטן והחמוד של סאן ז'רמן, ואז ראינו שאנחנו ממש קרובים לפייר הרמה, אומג אומג אומג! פייר הרמה המה אדם וכמובן שנגמרו כבר כל הקרואסון איספהן, אבל אכלנו קוני אמאן שהיה נחמד ומאפה נפלא שאין שום סיכוי שאזכור את שמו (שתי מילים, מילה שניה דומה למנדיצ'י, מישהו?) שכלל בצק פריך, עוגת לימון וקרם שקדים עם אגוזי לוז נהדרים מעל. אכלנו אותם בכיכר סנט סולפיס בצוותא עם חבורת יונים נלהבת, וצפינו משתאים באיש שהגיע על אופניים וכל היונים מיד נקבצו ובאו אליו, הוא פתח שקית פירורי לחם, פיזר והמשיך לנסוע.

18681870

לא רחוק משם שוכן השוקולטייר פטריק רוז'ה. היינו ילדים טובים והיו לנו כוונות להקשיב למדריך הפטיסרי ולאכול את חצאי העיגולים, אבל מאחר והבענו בפני המוכרת כוונות לאכול רק פרלינים בודדים (הם היו יקרים מאוד. מאוד מאוד), היא נזפה בנו ש- You cannot haf dis! ויצאנו חזרה לכיכר ואכלנו את שלושת הפרלינים שלנו: אחד עם לימון ובזיליקום שהיה מוזר ועדן התעלף ממנו ואלמלא המוכרת השוקולד-נאצי היה חוזר וקונה עוד שניים כאלה, אחד עם תה שפור דה לייף אוף מי לא הייתי מזהה בו את התה, ואחרון חביב עם שקדים מקורמלים שהיה נהדר. בכל מקרה, חלון הראווה היה יפה מאוד, עם ציפורים משוקולד.

1872

משם הלכנו לז'ראר מולה, שהחנות הגדולה שלו הייתה סגורה אבל היה עליה שלט שהפנה אותנו לסלון דה תה שלו. ואיזה מזל שכך. בסלון המטבח היה סגור, אבל המלצר הנחמד להפליא הציע לנו שתיה חמה וקינוחים. בחרנו טארט לימון-מרנג שהיה מצוין, עם בצק פריך מופלא, שתיתי את השוקולה-שו הראשון שלי (כן ירבו) ועדן שתה תה מצוין.

18741875

(דברים להגיד למלצר שהביא לך כוס שוקולה שו וכוס חלב חם כשנשארה כמעט כל הכוס של החלב החם: "סילוופלה תארוז לי לקחת" / "סה טו עם השוקולה שו ובכלל לא השתמשתי בחלב, אתה יכול להחליף אותו בעוד שוקולה שו?" / "סילוופלה תזכה אותי על החלב, לא שתיתי אותו הכלל, זה לפחות שני יורו, אל תסתכל עלי ככה, קנינו אתמול חלב, אנחנו יודעים בדיוק כמה זה עולה. ג'ואיש פיפול אר ורי גוד וויז מאני, מכיר הסוחר מונציה? דוד של סבא רבא שלי")

הלכנו לטייל קצת בגני לוקסמבורג אבל הקור הבריח אותנו אל המטרו. אחר כך יצאנו לאכול ארוחת ערב ב- Le Pure Cafe הקרוב אלינו, מאחר וירד גשם והיה קר מאוד מאוד. האוכל היה יקר ולא מדהים, אבל היו נחמדים אלינו מאוד.

לסיום, אילוסטרציה: מה קורה למקרונים של לאדורי שנשארו יום שלם בשקית?

1884

המשך יבוא!

 
4 תגובות

פורסם ע"י ב- דצמבר 27, 2014 ב- Uncategorized

 

מסע בעקבות הקינוחים השווים של תל אביב

אני יודעת, אני יודעת, מלא זמן לא עדכנתי את הבלוג, אבל אני לא רואה דרך שווה יותר להעיר אותו מתרדמתו מזה: יום המתוקים הגדול של עדן וציפי ברחבי תל אביב, שבעקבות סימני המצוקה של הגוף האנושי הפך ליום המתוקים הבינוני בגודלו של עדן וציפי ברחבי תל אביב, ועדיין. ובכן, אחרי שאחד הימים הכי כיפיים שהיו לנו בפריז באביב הקודם היה יום שבו עברנו מפטיסרי לפטיסרי בחיפוש אחר קינוחים שווים, עדן הכריז שהשנה, לכבוד יום הולדתו, הוא מבקש לעשות משהו דומה בתל אביב.

לפיכך, שינסתי מקלדת והתחלתי לעשות תחקיר. היו כמה מקומות שהיה ברור לי שחייבים להגיע אליהם (דלאל) וכמה קינוחים שידעתי שחייבים להגיע אליהם (קראק פאי בקפה 48), ובנוסף אליהם ליקטתי פיסות אינפורמציה, נעזרתי בחברים, פתחתי קובץ אקסל (אני בחורה רצינית. לפעמים.) ובעקבותיו התחלנו לתכנן מסלול. בסופו של דבר לא הצלחנו להגיע להכל, כמובן, אבל אני כאן לשירותכם, ובנוסף ללייבטוויטינג במהלך היום, אני מציגה בפניכם את הפוסט עם כל המקומות והקינוחים פלוס מה שלא הספקנו, ואתם מתבקשים, כמובן, לספר לי לאן הייתם הולכים במקומנו, כי, אתם יודעים, צריך ליהנות כל עוד אפשר.

לפני שמתחילים, הערה לסדר: בפריז אכלנו אמנם קינוחים מדהימים ממש, אבל עד הצהריים רציתי למות. עדן, לעומתי, היה יכול להמשיך לעוד כמה מקומות. כדי שזה לא יקרה שוב החלטתי רק לטעום מכל קינוח קצת ולהשאיר לו את השאר, כך ששנינו רצינו למות בערך באותו שלב. לתשומת לבכם.

קדימה, מתחילים:

פיננסייה

אם כך, את היום פתחנו ב- Carême– פטיסרי בסגנון צרפתי שמתחבא בין המוסכים של נחלת יצחק. לא הגענו עם המלצה מסוימת לאיזה קינוח לבחור והלכנו עם הלב והמלצת העובדות במקום: פיננסייר פירות יער (28 ש"ח). את הפיננסייר (שנקרא כך משום שהיה אהוד על בנקאים באזור מסוים בפריז, או משו כזה, כך מורה לי זכרוני המשובש) אני מכירה בדרך כלל בגרסה קצת יותר אוורירית ובלי קישוטים, אבל במקרה הזה הוא הגיע על-גבי תחתית פריכה ועשירה ולווה בקרם פירות יער, מרנג, תותים ואוכמניות. היה טעים, אבל לא מלהיב במיוחד ובפעם הבאה אולי נלך על אקלייר או משהו שוקולדי. בכל מקרה הקינוחים נראים טוב ושווה להגיע לשם.
Carême, מעבר יבוק 5, תל אביב, שעות פתיחה: 7:30-24:00

רביבה וסיליה

משם המשכנו לרביבה וסיליה. התכנון שלנו היה לפעול לפי ההמלצות ולאכול מאפה מרציפן, אבל הוא נגמר. מאחר והמקרונים שלהן אמורים להיות מהטובים בארץ, החלטנו ללכת על זה: בחרנו שלושה מקרונים (שלושה ש"ח ליחידה) ושלוש מרמלדות (שני ש"ח ליחידה). מקרון הקסיס, הסגול, היה נפלא ולא נפל מהטובים ביותר שטעמנו בפריז. הפיסטוק היה פחות מסעיר והאשכולית האדומה לא הפילה אותנו. במרמלדות, כולן מתפוצצות מטעמים, בחרנו אחד מכל טעם שהיה: פירות יער, פסיפלורה ומשמש. תיקו בין המשמש לפירות יער, כשאני נוטה למשמש. יש לציין שכאן לא התאפקנו ורכשנו פלוט קטן של זיתים וגבינה. בכל זאת, בוקר, והדברים שהיחידים שאכלנו היו סוכר ופירות.
רביבה וסיליה, הארבעה 24, תל אביב (יש גם את מסעדת האם ברמת השרון ועוד סניף במתחם G), שעות פתיחה: 7:00-19:00

פינאט

חצינו את הכביש, צעדנו במרץ (סוכר וכו') והגענו למתחם שרונה. המתחם, בשלב זה, עוד במצב חצי אפוי. הרבה בניה באזור, הרבה מקומות עוד לא לגמרי פתוחים, השילוט מאוד לא ברור ולקח לנו זמן למצוא, אבל היה שווה את זה לגמרי. מתחת למסעדת וילהלמינה שוכן הבוטיק של אורן בקר. יורדים במדרגות ונכנסים למערה (לכן התאורה המפוקפקת בתמונה) ואז מגיע החלק הקשה: הויטרינה בבוטיק מלאה בדברים שרצינו לטעום. ראוי לציין גם שבעוד שבהרבה מקומות מסוג זה כל הויטרינה מלאה בגוונים של שוקולד ווניל, מקסימום איזה תות ופיסטוק, נראה שאורן בקר לא בוחל בצבעי מאכל. גם אם הקונוטציה של צבעי מאכל לא בהכרח חיובית, אי אפשר שלא לחייך כשבויטרינה שלו מוצאים קינוחים ורדרדים, צהבהבים וסגולים, בסך הכול אנחנו מגיעים למקומות כאלה כדי להיות קצת ילדים שוב, והמקום הזה מצליח לגמרי להשיב אותנו לכמיהה הילדותית למתוק. העובדת הנחמדה מאוד עזרה לנו להגיע להחלטה, ואחרי גמר מותח בין קרואסון שקדים ופטל שנראה אגדי לבין קינוח בשם פינאט – החלטנו על הפינאט (34 ש"ח), מדובר במוס שוקולד חלב שבתוכו מסתתר קרמל מלוח עם בוטנים. הו, אלי. זה היה נפלא, ובהחלט המנצח הגדול של היום. נחזור, גם אם שרונה עושה רושם של רמת השרון ב', נחזור.
הבוטיק של אורן בקר, דוד אלעזר 24, מתחם שרונה, תל אביב, פתוח 24 שעות ביממה

קרדינל

פנינו בקפלן שמאלה, הלכנו לאבן גבירול ועצרנו בקרדינל של השוקולטייר אלי טראב. היינו צנועים והסתפקנו בפרלין אחד של שוקולד חלב ואחד של מריר (9 ש"ח לשניהם). בחרנו במריר עם קרם מנטה שבדיוק יצא מהתבנית ובפרלין שוקולד חלב עם חליטת ורדים. השוקולד עצמו היה מעולה בשני המקרים, מהמילויים לא נפלנו, בעיקר מהורדים, טעם שתמיד מועד לפורענות בגלל החשש לטעם-מטהר-אוויר.
קרדינל, אבן גבירול 60, תל אביב, שעות פתיחה: 9:30-21:00

מאפין תפוז

משם המשכנו קצת ועצרנו בבראסרי. אמנם הקינוחים מגיעים מהבייקרי, אבל הוא היה מלא וגם יותר נחמד לשבת בבראסרי, כך שאנחנו כנראה בני האנוש היחידים שיצאו אי-פעם מהבראסרי עם חשבון של 12 ש"ח. מטרתנו המקורית היתה פאי לימון, אבל בשעה זו של הבוקר הוא עוד לא הוגש, כך שנאלצנו, מסכנים שכמונו, לאכול משהו שכבר אכלנו בעבר וידענו כמה הוא טעים: מאפין תפוז. מדובר במאפה באמת מעולה, תפוזי וניחוחי ורך, מצד שני, 12 ש"ח למאפין זה לא מעט.
בראסרי, אבן גבירול 70, תל אביב, פתוח 24 שעות ביממה

רוקי רואד

התלבטנו אם זה הזמן לעשות הפסקה, אבל הרגשנו שאנחנו עוד בסדר, חצינו את הכיכר והלכנו על שדרות בן גוריון עד לדיזנגוף, פנינו ימינה והגענו לנולה בייקרי (סורי, לא מוצאת אתר). את הרעיון ואת העיצוב אני ממש אוהבת, מאפיה אמריקאית הארדקור, בצבעי פסטל וריח כבד ונפלא של שוקולד וקרמל. כבר אכלנו שם פעם ארוחת בוקר (שהייתה בסדר, ציפינו ליותר), ויצא לנו כמה פעמים למות מערגה לעוגיות החתונה המקסיקניות שלהם, ליום ההולדת של עצמי רכשתי Mud Pie שהיה מעולה, והפעם עדן בחר מהויטרינה Rocky Road in a Jar או במבטא ישראלי, רוקי רוד אין א ג'אר (28 ש"ח). רוקי רואד, למקרה שסוכר אמריקני לא זורם בעורקיכם, הוא חטיף שוקולד חלב ומרשמלו, שאפשר למצוא גם בצורת גלידה עם שוקולד חלב ומרשמלו. במקרה של נולה, קיבלנו שכבות של קצפת עם בראוניז, פקאנים ומיני-מרשמלו. אני לא ממש בקטע של מרשמלו, אבל הבראוניז עם הקצפת והפקאנים היו טעימים ועדן אהב את העסק בשלמותו. למרבה הצער, לא הצלחנו לאכול את כל הצנצנת, אבל רק משום שחשנו שזה יותר מדי קצפת לשלב זה של היום.
נולה אמריקן בייקרי, דיזנגוף 197, תל אביב, שעות פתיחה: 7:30-22:00

גלידה בפיתה

כאן הגענו לשלב הקינוח המטורף. פשוט היינו חייבים לטעום את הגלידה בפיתה של אייל שני. בסניף השני של המזנון, זה שנמצא מול גן מאיר (שוב, אין אתר), אייל שני מגיש לקינוח קצה של פיתה עם גלידה שהוא מכין בעצמו ממסטיק, לא החומר הלעיס, אלא המקור, אלת המסטיק. ב-5 ש"ח קיבלנו מה שנהוג לכנות בעגת המזנון שורה, הקצה של הפיתה, שבתחתיתה התחבאו בננות מקורמלות ומעליה גלידת המסטיק. טעימה מהגלידה גרמה לנו לעשות פרצוף, היא לא מה שמצפים מגלידה אלא, אמממ, מה שמצפים משֹיח. אין דרך נעימה לומר זאת, יש לה טעם ברור של שרף. מצד שני, כשלקחנו ביס רציני, קצת פיתה, קצת בננות וקצת גלידה, חל שיפור משמעותי. לא יודעת אם ננסה את זה שוב, אבל לחובבי קינוחי האקסטרים מדובר בחובה.
מזנון, קינג ג'ורג' 30, 12:00-24:00

אוקיי, כאן עשינו הפסקה לצרכי אוכל אמיתי, זה היה מיותר לגמרי (גם כי זה תפס מקום של מתוקים וגם כי לא היה משהו. אם אתם אוכלים אוכל פרסי, העדיפו תמיד את סלימי וותרו על כורש הגדול, או מה שהיה פעם חאפז). הלכנו הביתה והתעלפנו לשעה.

פרח לימון

יצאנו שוב אל הדרך בכוחות מחודשים. או לפחות כך חשבנו. בכל מקרה, אמנם מדובר בספיישל, אבל נראה שהוא מככב בטוטו מזה זמן-מה, כי אמרו לנו שאנחנו חייבים לאכול בטוטו סנט אונורה או פרח לימון. אז הלכנו על פרח לימון (48 ש"ח). כל הכבוד לנו על הבחירה המשובחת. בפרח לימון יש קרם לימון, קרם מסקרפונה, קראמבל חמאתי עם שברי פולי קקאו, פטל שחור, קולי פירות יער וגם קצת אמנון ותמר, כי למה לא בעצם. בשלב מסוים עדן אמר שאם הוא ממשיך לאכול, הסיכוי שנצליח לאכול עוד קינוח אחר כך שואף לאפס. מצד שני, קינוח שעולה כמעט 50 ש"ח זה לא משהו שאפשר להשאיר בצלחת. מה גם שהוא היה נפלא, נפלא. אם כך, בשיתוף פעולה אכלנו אותו עד הסוף. היה קשה אבל מישהו היה חייב לעשות את זה.
טוטו, ברקוביץ 4, תל אביב, 12:30-24:00

זהו, בשלב זה הכרנו במגבלנותינו ופרשנו, אבל נשארו עוד לא מעט מקומות ברשימה שלנו שחייבים לחזור אליהם מתישהו, והנה הם, לרווחת הציבור:

  1. קראק פאי בקפה 48
  2. דלאל-הקונדיטוריה
  3. ואפל בלגי בחגיגה של בבט (אין אתר, אבל מדובר במוסד שבירושלים הייתי בת-בית בו. הבעלים עברה לתל אביב וכעת היא מכינה את הופל המעולה בתבל ואת השוקו חם שלה בנחלת יצחק, חפץ חיים 8)
  4. כנאפה לשניים ביפו-תל אביב
  5. משהו מהספיישלים באונאמי
  6. ביצת פברז'ה במול ים (ואם כבר אתם מוכנים להוציא מלאנתלפים שקל על קינוח, אני משערת שגם לכתית יש מה להציע)
  7. פאי תפוחים עם רוטב בייליז או מוס שוקולד בכוס של חצי פיינט במולי בלומס
  8. פחות או יותר כל הקינוחים בהרברט סמואל

 

 
8 תגובות

פורסם ע"י ב- מאי 3, 2014 ב- Uncategorized, מדריכים

 

תגים: , , ,

גרנולה to die for

גרנולה to die for

כן כן, אני יודעת שאני כותבת פעם ב-, אבל אתם חייבים להודות שכשסופסוף יש פוסט הוא מלא תוכן משמעותי ומופלא, כזה שלא תדעו איך חייתם בלעדיו. חייבים אמרתי.

הפעם, מתכון לגרנולה שזה בגדר פשע לאנושות לא לחלוק אותו עם אחרים. המתכון ממש קל, להכין אותו בבית זול בהרבה מלקנות גרנולה מוכנה, אתם יודעים בדיוק מה הכנסתם אל הגרנולה (ויכולים להפחית/להוסיף כאוות נפשכם), וכשתתנו לאנשים לטעום הם מיד ירצו את המתכון ויתלו בכם מבטי הערכה. כן כן.

זה התחיל ברכבת לבאר שבע, קצת אחרי לוד, שרון עלתה לרכבת, התיישבה ליידי ואמרה "יש לי משהו בשבילך". שקית גרנולה תמימה התגלתה כגרנולה הכי טעימה שאכלתי ever. אז אחרי שחיסלתי את השקית במהירות שבה פזית כלבתי שואבת את האוכל מהקערה שלה כל בוקר, דרשתי מתכון (זה הלך בערך ככה: מתכון! אני חייבת מתכון!).

פזית מביטה בערגה לעבר קערת האוכל שלה

פזית מביטה בערגה לעבר קערת האוכל שלה

אז מסתבר שבנזוגה של שרון, אילן, שזכיתי במהלך הסמסטר לטעום כמה מהניסויים הטעימים שערך בתחום הלחם, עוסק גם במדעי הגרנולה. לבקשתי קיבלתי את המתכון שהיה מצולם מספר בלתי מזוהה וכשהתבכיינתי שהמתכון דורש 100 ג' חמאה וזה לא ממש משהו שאני מרשה לעצמי, שרון מסרה לי באמצעות אילן שאפשר להפחית את כמויות החמאה ושהם מפחיתים משמעותית את כמות הסוכר.

אם כך, ערכתי ניסויים, שיניתי כמה שינויים, ויצא נהדר. נהדר איי טל יו. בינתיים גיליתי שהמתכון לקוח מתוך "המטבח הבריא של על השולחן", שזה קצת משעשע כי יש לי אותו בבית, אבל כנראה הייתי צריכה לטעום כדי לראות את האור. על כל פנים, הפחתתי משמעותית את כמות החמאה וקצת את כמות הסוכר ויצא נהדר.

כך עושים: נחמם תנור ל-170 מעלות. בסיר קטן נערבב קוביות חמאה (הפחתנו מ-100 ג' ל-30 ג' ויצא לנו יופי, יאי!), רבע כוס שמן, 1/4 כוס סוכר (במתכון המקורי חום בהיר, אני תמיד עם חום כהה) ו-1/4 כוס סילאן מעל אש נמוכה. נערבב עד שלא רק החמאה נמסה אלא גם הסוכר, ועם סוכר חום כהה זה לוקח טיפה יותר זמן. בערך חמש דקות.

סיר קטן

נניח את התערובת בצד. עכשיו ניקח 400 ג' (4 כוסות) שיבולת שועל שלמה – שימו לב לא לקנות שיבולת שועל אינסטנט, שזו שיבולת שועל שבורה כדי שיהיה אפשר להכין ממנה דייסה ודברים מגעילים כאלה יותר מהר. אנחנו עם שיבולת השועל השלמה, הארדקור. בדרך כלל יש שקיות של זה ממש לצד קופסאות האינסטנט, ותמצאו כמה וכמה סוגים בחנויות טבע – ונשפוך לקערה גדולה. נוסיף לשיבולת השועל השלמה שלנו כוס וחצי שקדים טבעיים ונערבב, ונשפוך מעליהם את תערובת הסילאן. נערבב טוב טוב כך שהנוזלים יצפו את כל השיבולות (עוד מישו מתחיל לחשוב ששיבולת שועל שלמה זה יופי של שם ללהקה? לא? טוב).

שיבולות\

את התערובת הנעימה הזו נעביר אל תבנית תנור גדולה שעליה הנחנו מבעוד מועד נייר אפיה, ונשטח את העסק יפה כך שתהיה שכבה פחותויותר אחידה בגובהה על התבנית. שמתם לב, ואני גאה בכם, שהצימוקים עוד לא נכנסו אל התערובת וזה משום שהצימוקים טעימים כפי שהם ולא זקוקים לאפיה. נוסיף אותם בסוף. נכניס את התבנית לתנור ונאפה ל-25-30 דקות. מדי 10 דקות נפתח את התנור ונערבב מעט את התערובת כך שכל השיבולות תקבלנה שיזוף שווה. אפשר עם מזלג, עדיף עם תרווד שירשתם מסבתא.

תרווד

לידיעתכם, בערך בשלב זה הבית שלכם יתמלא בריחות כאלה שתעריצו את עצמכם. הגרנולה מוכנה כשהשיבולות זהובות ויפות ופריכות, אתם תראו. אם אתם לא בטוחים אפשר לקחת כמה שיבולות, לצנן קצת כדי לא לחטוף כוויה בלשון ולטעום. כשמוכן נוציא את התבנית ונצנן אותה, אפשר על אדן החלון.

אדן

כשתכולת התבנית הצטננה, נגלה שהשיבולות נדבקו זו לזו בזכות הקרמל הסילאני-חמאתי שהכנו. כאן מגיע השלב הנחמד שבו נפורר את הגושים עם הידיים או עם התרווד שירשנו, אפשר לעשות את כל זה ממש על גבי התבנית, ואז נוסיף כוס צימוקים כהים (כי כולנו יודעים שצימוקים כהים טעימים פי כמה מצימוקים בהירים).

צימוקים ושיבולות

נערבב את העסק ונעביר לקופסא אטומה או לצנצנות של קפה שאנחנו אוגרים ללא יכולת להפסיק, לא לפני שננשנש חצי ישר מהתבנית. בימים הקרובים ניקח איתנו שקיות קטנות של גרנולה כדי שכולם יאהבו אותנו ויבקשו מתכון.

כמה הערות לפני המתכון הסופי:

  • לא הייתי מנסה להעלים את החמאה לגמרי משום שאפילו מעט ממנה נותן טעם חמאתי לגרנולה (ומדובר בממש מעט חמאה על כמות גדולה של גרנולה). אם אתם מנסים להחליף הכול בשמן ספרו לי איך יצא. הייתי אומרת לטבעונים שביניכם להחליף את החמאה בשמן קוקוס אבל קוקוס הוא האויב ואנחנו לא אוהבים אותו והוא איכסה-פיכסה. 
  • זה המתכון הכי גמיש בעולם מבחינת תוספות והפחתות. נסו את כל סוגי האגוזים והפירות היבשים שבא לכם להיתקל בהם באמצע גרנולה. אפשר להוסיף גם קצת שומשום ופשתן לתוספת בריאות (רק להיזהר שהשומשום לא ייחרך לפני השיבולת), כלמיני סוגי גרעינים גם ישמחו להצטרף, רק הקפידו להוסיף את הפירות אחרי האפיה ואת מה שדורש קליה קלה לפני האפיה.
  • לפעמים הגרנולה מאבדת קצת פריכות. מובן שלי זה לא קרה כי בתוך פחות משבוע חיסלתי את כולה, אבל אם היא ישבה קצת והיא כבר פחות פריכה, קראתי פעם (לא זוכרת איפה, צר לי) שאפשר לתת לה עוד חמש דקות על תבנית תנור ב-170 מעלות והיא תחזור להיות כמו חדשה.

יאללה יאללה, תני מתכון:

גרנולה מופלאה / במקור מהמטבח הבריא של השולחן, המתכון הראשון כאן, דרך אילן ושרון, עם שיפוצים

לקילו גרנולה:

30 גרם חמאה חתוכה לקוביות

1/4 כוס שמן

1/4 כוס סוכר חום כהה (אפשר גם דמררה)

1/4 כוס סילאן

400 גרם (4 כוסות) שיבולת שועל שלמה (לא אינסטנט)

1 ו-1/2 כוסות שקדים שלמים

1 כוס צימוקים כהים

נחמם תנור ל-170 מעלות.
בסיר קטן נניח את החמאה, השמן, הסוכר והסילאן ונערבב על גבי אש נמוכה עד שהחמאה והסוכר נמסים לחלוטין. נסיר מהאש ונניח בצד.
בקערה גדולה נערבב את שיבולת השועל עם השקדים. נוסיף את תערובת הסילאן ונערבב היטב עד שהשיבולת מצופה כולה.
על-גבי תבנית עם נייר אפיה נשטח את התערובת ונכניס לתנור ל-25-30 דקות. מדי עשר דקות נערבב את הגרנולה.
כששיבולת השועל זהובה ופריכה נוציא את התבנית ונצנן את הגרנולה. כשהיא קרה, נשבור ונפורר את גושי שיבולת השועל. נוסיף צימוקים ונערבב. נעביר לצנצנות או לקופסאות אטומות. 

IMG_1401

עכשיו שיר. גם כי אצלי בראש הם אוכלים גרנולה ביומולדת, וגם כי סופסוף "פינוקיו" עלה לבאנדקאמפ. מזלטוב!

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- מרץ 6, 2013 ב- Uncategorized

 

תגים: ,