פריז, חורף 2015, חלק ה' אחרון ודי

בראשית היו: חלק א', חלק ב', חלק ג', חלק ד'.

טוב, אז אתם בודאי מנחשים שהדיאטה שלי מרגע חזרתנו ארצה מושתתת בעיקר על קולרבי ומים (פחותויותר, אל תתקטננו), כך שהרשו לי לפתוח את הדיווח על יומנו הבא בפריז, בו החלטנו לנסות להגיע לכמה פטיסרי מומלצים שטרם הגענו אליהם עד כה. התחלנו עם אחד שהיה ממש בקרבת הדירה, Ble Sucre, חיטה מתוקה בשבילכם. חשבנו לבחון את המילפיי כי עוד לא אכלנו מילפיי ואין ספק שמדובר במחדל.

זו כנראה לא היתה החלטה חכמה. הקרם היה חמאתי כל כך שבקושי היה אפשר לאכול אותו. הבצק היה דווקא טוב מאוד. עדן הפסיק אחרי ביס בודד, אני אכלתי כמה ביסים וויתרתי. עדן חזר כדי לקחת קאנלה לדרך, הוא אוהב אותם, אני פחות, ולפחות זה היה טעים.

משם נסענו למונטרייה, הלא הוא שוק פשפשים ענק בפאתי העיר. יורדים מהמטרו, הולכים קצת, חוצים כביש וכשמרגישים שנמצאים מעל הגרסא המקומית של איילון מתחיל השוק. הוא מסתעף לכמה שבילים ארוכים ארוכים. יש בו המון המון בגדים, קצת אקססוריז, מוצרי חשמל ולא מעט מוצרים שנראים פחות כמו יד-שניה ויותר כאילו הם נפלו ממשאית, אם אתם יודעים למה אני מתכוונת.

הרבה מהמוכרים ומהמבקרים בשוק דיברו בערבית, ונמכרו שם לא מעט רעלות וביגוד מוסלמי מסורתי, כך שלא הרגשנו מאוד בנוח לדבר בעברית, ובין כך זה לא היה שוק מסעיר במיוחד. הסתובבנו בין הסמטאות השונות וגם מצאתי כובע סבתאי מפואר שככל הנראה לא אחבוש לעולם ובזאת סיכמנו את יחסינו עם מונטרייה. בשלב זה היינו קצת רעבים אז נסענו לקלוגר, מקום שמתמחה בטארטים מתוקים ובקישים מלוחים. המקום מקסים ממש, והמוכרת הייתה נחמדה ביותר אבל האנגלית שלה לא הייתה מי יודע מה. בהיבריס אין קץ החלטתי שכבר די קלטתי מילים שקשורות באוכל ונתתי לה לאתגר אותי. אולי קצת יותר מדי. ביקשנו שתי חתיכות של קיש, ומסתבר שהיא הבינה שאנחנו רוצים את האפשרות הקצת יותר יקרה שמגיעה עם סלט. אז עניין התקשורת היה קצת בעייתי, אבל כפרת עוונות, במקרה שלי הסלט היה טעים יותר מהקיש.

 

כן, זה היה השלט על הדלת. הקיש שבחרתי, עם פטריות ודלעת, היה די משמים, אם כי הבצק היה מצוין. הוא הגיע עם סלט עלים נחמד וסלט עדשים מרענן, שהיה מלא עשבי תיבול וחתיכות קטנות של משהו שאני כמעט בטוחה שהוא קולרבי (שני קולרבי בפוסט אחד, ואוו), ומעל שני הסלטים היה ויניגרט טוב. לא חשבתי מעולם על האפשרות לתבל עדשים בויניגרט, אבל למה לא בעצם. עדן אכל קיש לורן טוב מאוד, ובאופן כללי המקום היה נעים.

משם נסענו לחלק בעיר שנראה אחרת לגמרי באמצע הרובע ה-13. "גבעת השלווים" נשמע מאוד פסטורלי, אבל מצאנו שכונה שהבניה בה הרבה יותר חדשה ובבסגנון תעשייתי משהו. לרגע השכונה נראתה לנו כמו פרבר נעים ושקט, עד ששמנו לב שבזמן שהלכנו מהמטרו עד לפטיסרי ובחזרה ביקשו מאיתנו כסף ועזרה לא פעם. אני משערת שיש איזשהו אזור של גבעת השלווים שמרגיש כמו גבעה עם, אמממ, שלווים, אבל לא מצאנו כזה. המקום שלשמו נסענו עד גבעת השלווים הוא הפטיסרי של לורן דושאן, ואני שמחה שנסענו לשם. קודם כל, הכול שם נראה נהדר, ומעבר לזה, בחרנו קינוח שנקרא קארה שוקולה שממש תכף נדבר עליו.

לא היה לנו איפה לעצור ולאכול את הקארה שלנו, אז לקחנו אותו איתנו בזהירות למטרו ונסענו איתו עד לתחנה הבאה, אל מונפרנס. ממש ליד תחנת המטרו ומול בית הקברות של מונפרנס (שלידו השתרך תור גדל-מימדים) מצאנו גינה ציבורית נחמדת. כפי שאפשר לראות היה גשום באותו יום וכל הספסלים היו רטובים, אז החלטנו שנסתדר בעמידה. זה עוד מילא, מסתבר שהקארה ישב לו בתוך האריזה היפה בלי שום כלי עבודה והיינו צריכים להיעזר בעיקר, ובכן, בפה שלנו כדי לנגוס בו. אנחנו מקצוענים ולא נתנו לזה לעמוד בדרכנו.

אני מקווה שאתם מבינים שעם כל הצער והטישו שהזדקקנו לו בסוף, זה היה פשוט מצוין, ובהחלט אחד הדברים הכי טעימים ומענגים שאכלנו בפריז. להערכתי מדובר בדקואז מוקף במוס שוקולד אגוזים עם כמה שכבות שוקולדיות מרירות וציפוי של שוקולד חלב, אבל רק אלוהים ולורן דושאן יודעים. מה שלא יהיה, לא הייתי מתנגדת לעוד אחד כזה עכשיו.

אחר כך יצאנו לטייל קלות במונפרנס. בטיול הקודם לא היינו שם ודי נחמד באזור. ויתרנו על הבית קברות (גם על פר לשז ויתרנו. גם בטיול הקודם. החלטנו שיש לנו מספיק בתי קברות ככה, בשוטף). וטיילנו ברחובות, ראינו לא מעט סמטאות אוכל נחמדות וחנויות מקסימות, אבל המטרה הייתה להגיע לבוגאטו, אחד המקומות הכי מגניבים שראיתי מעודי.

תשמעו, בהחלט ייתכן שמדובר במקום לילדים. אני לא יכולה להכחיש או לאשר. יש שם את כל מה שצריך כדי לערוך את מסיבת היומולדת הכי שווה, מתוקה ויפה אם אתם בני 5-8, או אם אתם אני או עדן. יש שם כלים מהממים, ממנז'טים מקושטים דרך תבניות בהמון צורות וחותמות לעוגיות ומה לא והכול מעוצב משגע. ויש גם כמה קינוחים מטורפים. קודם כל, בתמונה למעלה? אלו לא ירקות, זה מרציפן. כן. עכשיו הביטו בויטרינה. אתם קולטים את הדומינו ואת הלגו? אתם רואים את ההמבורגר?

מה? לא הייתה שום ברירה. ההמבורגר הזה, שעלה רק קצת פחות מהמבורגר פריזאי רגיל, הורכב ממקרון תפוזי למטה ולמעלה, ובאמצע: מוס שוקולד עם פצפוצים, קרם פטל, נענע ודף מרציפן. כל הקונסטלציה כל כך מופרכת ויפה, שהייתם חושבים שאין מצב שזה גם טעים. תנו לי להגיד לכם, זה טעים. מאוד. גם כזה הייתי אוכלת עכשיו.

החיים נמשכים, ולכן מבוגאטו המשכנו למקום של מבוגרים. הוגו & ויקטור, הלא הם צמד קונדיטורים, אוחזים בחנות שנראית כמו חנות תכשיטים בכיכר המדינה, והמחירים בהתאם. היינו קצת בשוק, אז הלכנו על פשטות. מדלנים. איך יתכן שעוד לא אכלנו מדלנים? אם כך, רכשנו מדלן אחד במילוי פרלין ואחד בטעם רויבוס, תה אדום, ויצאנו בחרדת קודש.

המדלנים, להפתעתנו הרבה, היו מעולים. לא יאמן כמה עוגה פשוטה יכולה להיות טעימה. בעיקר המדלן הראשון, עם אגוזי הלוז והפרלין. הבצק היה נהדר, רך ושקדי ונימוח, המילוי היה נפלא, אגוזי, עשיר ולא מתוק מדי. גם מדלן הרויבוס, שהיה לו גוון אדום שלא כל כך רואים בתמונה, היה מצוין. הטעם המובחן של תה אדום הסתדר עם אותו בצק רך ושקדי ונימוח באופן מושלם.

בערב נסענו לעוד חלק אחר לגמרי של פריז, כזה שנראה יותר כמו הרצליה פיתוח, לקולנוע MK2. מדובר במתחם גדול ויפה, והלכנו כדי לראות את יצירת המופת הקולנועית "איך להיפטר מהבוס 2", ביקוז דאט'ס ג'אסט האו ווי רול, ביצ'ז. אגב קולנועים בפריז, קטע מוזר. ראינו שלושה סרטים ועל כל כרטיס שילמנו מחיר אחר, מ-5 יורו עד קצת יותר מ-9. בכל מקרה, מתחם הקולנוע הזה מאובזר בחנות ענקית ומלאה כל טוב: ספרים, שעונים, אוכל שמיובא מארה"ב והמון סרטים, ומצאתי שם אוזניות מושלמות במבצע מטורף, הללויה! הסרט היה מצחיק גם אם מטופש למשעי. מחוץ למתחם עמדו כמה משאיות אוכל מגניבות, אחת של נקניקיות, אחת של סנדוויצ'ים, אחת של נודלס. חלקנו פאדתאי צמחוני ועמדנו לאכול כאחרוני הסטודנטים הפריזאים השיקיים שהסתובבו שם. היה טעים.

למחרת פתחנו את הבוקר בלנסות מאפה נואל קלאסי (חוץ מבוש) שראינו בכל מקום ולמרבה הצער אני לא מצליחה להיזכר מה היה שמו. לא שם מרגש, משהו די פשוט, זה היה. יש כאלה גדולים, יש קטנים. מדובר בבצק עלים ממולא במרציפן. זה טעים כמו שזה נשמע, אם כי לא הייתי מתנגדת לקצת יותר מרציפן בבצק שלי.

היה זה יום ראשון הראשון של החודש, מה שאומר מוזיאונים בחינם! החלטנו על מרכז פומפידו.

תנו לי לעדכן אתכם כבר עכשיו: הדבר הכי מוצלח במרכז פומפידו זה הבניין. בניין מטורף ויפה להפליא שכל הפנים שלו בחוץ שלו. אתם רואים למה אני מתכוונת. מאחר והיה, כאמור, חינמי, ציפינו לתור כאורך הגלות וקיבלנו משהו די דומה.

רואים את התור שמשתרך מהכניסה אל הרחבה? רואים את נקודת המבט שלי? צילמתי את התמונה הזו בעודי עומדת בתור. התור התקדם במאונך מהכניסה ואז פנה מעדנות לפי תוואי הרחוב ושם בקצה עמדנו אנחנו. באופן מפתיע, התקדמנו במהרה ונכנסנו אחרי פחות מרבע שעה. הסתבר שלתערוכות המתחלפות כן צריך לקנות כרטיסים, אז הסתפקנו בתערוכה הקבועה. לא היה קל. קודם כל מדובר במוזיאון ענק. כשעולים במדרגות הנעות החיצוניות לבניין יש תצפית נהדרת על העיר:

 

ובפנים, יש כל כך הרבה דברים שזה כמעט בלתי אפשרי לספוג את הכול. ראינו הרבה עבודות, המון צילום, קצת ציור, פיסול, מיצבים וקצת עבודות וידאו, אני לא בטוחה מה מהם הלך איתי. צילמתי כמה דברים שהרשימו אותי, אבל אני חושבת שצריך לגור בפריז כדי ללכת לפומפידו בכל פעם קצת, וממש להתעמק בעבודות מסוימות.

יצאנו משם קצת מבולבלים, והגענו בדיוק לשעת הפתיחה של חנות תיקים מהממת שמצאתי בה את ה-תיק. זה היה האחד שחיכיתי לו. זה היה פשוט זה. ואפילו לא מאוד יקר. אם כך, יצאנו מבולבלים מפומפידו, נרגשים (אני, סופסוף מצאתי תיק!) ודי רעבים, לחפש לעדן איזו צלחת שרקוטרי שהוא חשק בה. החיפוש היה קצת מתסכל, הרבה מלכודות תיירים ומקומות יקרים, וגם סתם מקומות סגורים כי יום ראשון. בסוף נסענו לתומיו, מקום שהומלץ לנו עליו, ובגוגל מאפ שלנו היה כתוב עליו שהוא פטיסרי ובראסרי. כשהגענו התברר שזה רק פטיסרי, אבל לקחנו לדרך בריוש קטנצ'יק עם פירורים.

הבריוש היה בינוני למדי. האואבר, ליד תומיו מצאנו בית קפה מפוקפק משהו שפתוח 24/7. הייתה בו צלחת שרקוטרי לא מאוד יקרה. עדן לקח לעצמו כזו, אני החלטתי שמספיק עם הבצק, אני צריכה איזה סלט, ובחרתי בסלט שאני נשבעת שמה שהיה כתוב עליו זה שהוא עם גבינת עיזים חמה. זה מה שהגיע:

היישר מהאייטיז נחתה עלי הפלטת מטוגנים הזו עם כמה עלים ועגבניות. לא נורא, היה טעים. היינו בגדה השמאלית והחלטנו ללכת משם ברגל על גדות הסיין לכיוון אנז'לינה. גילינו עולם כיפי ומקסים של ראשון אחר הצהרים על גדת הסיין.

המון אנשים, ילדים ומבוגרים, משחקים, מחליקים, אוכלים במשאיות אוכל או סתם כך מטיילים. זו הייתה הליכה כיפית למדי, ובסופה הגענו לאנז'לינה. היה זה הערב האחרון שלנו בפריז וידענו שאיטס נאו אור נבר, אז חיכינו בתור משהו כמו 45 דקות, חלקם הנכבד מאחורי חבורה צוהלת של איראנים צעירים שניסיתי להבין מה הם אומרים על אף שאני יודעת בערך שש מילים בפרסית ורובן קשורות באוכל. רמז מטרים למה שחיכה לנו בסוף הטיול? יתכן. על כל פנים, הציפיה השתלמה. היה ברור וידוע מראש, ולא משנה כמה עדן ניסה לשכנע אותי אחרת, שמה שצריך לאכול באנז'לינה זה מון בלאן, ולצידו צריך לשתות שוקולה שו. לא הייתה שום ברירה. זה מה שעשינו (ולפי מראה השולחנות סביבנו זה מה שכמעט כולם עשו). גם המלצרית הותיקה, העניינית והקצת סרקאסטית נראתה כאילו אנחנו לא התיירים הראשונים שנכנסו לאנז'לינה והזמינו שוקולה שו אחד ומון בלאן אחד, לחלוק. לפעמים צריך לדעת לבחור בקלאסיקה, ולרוב קלאסיקה הופכת לקלאסיקה בצדק, וזה בדיוק המקרה באנז'לינה, שהיא קודם כל בית תה קלאסי למשעי. מקווה שתתפסו את האווירה:

המון בלאן היה אחד הדברים היותר טעימים שאכלתי. לשמחתי עדן לא חשב כמוני אז נשאר לי יותר. בתחתית היה מרנג, מעליו קצפת ומעל הכול הוזלף קרם ערמונים (בתפריט קראו לזה ורמיצ'לי קרם ערמונים, כה מקסים!). השוקולה שו היה סמיך (פחות מזה של קפה פושקין, יותר מז'אן פול הבין ומז'ראר מולה) ומתוק והגיע גם עם קצפת, כי לא מספיק מתוק פה מסביב. באנז'לינה מבינים עניין ולכן הכול מגיע עם קנקן מים, כי בכל זאת. היה טעים ונהדר וגם כזה הייתי אוכלת עכשיו. לפני שירדנו למטרו הספקנו לראות את המראה הפריזאי המושלם הזה.

הלכנו לארוז, וקמנו למחרת בבוקר מוקדם כדי ללכת לפושון עוד פעם אחרונה. באופן סמלי למדי זה היה גם הבוקר שבו ילדי פריז חזרו ללימודים וראינו אותם נוהרים אל בית הספר. בפושון קנינו קרואסון טוב ואכלנו אותו בתחנת המטרו בנימוס מושלם. אורוואר קרואסון, אורוואר פריז.

החזרה הביתה לא הייתה פשוטה, אבל התסבוך צפן בחובו סיפור. אני יודעת, קשקשתי די, אתם עייפים, נמאס לכם מפריז (?!), אבל זה סיפור אחרון, נו. והוא מגניב לעילא. ובכן, כל הטיסה הזו לא התחילה טוב. בבידוק הבטחוני הוציאו אותי כדי לערוך עלי חיפוש. אותי. עם סוודר הסנאים והבלוטים שלי, עם מגפי הגומי הפרחוניות שלי. פקחית משמשה לי את הצורה לנגד לא מעט עיניים ונעלבתי קשות. עלינו למטוס וגילינו שאנחנו לא יושבים ביחד ושיש בינינו את המעבר. מישהי ישבה במקום של עדן וכשביקשנו ממנה לעבור היא הורידה את המזוודה שלה מלמעלה ישר אל הכתף שלי. היה מאוד נעים, כל הסיפור. שדה התעופה בפריז היה ערפילי מאוד מאוד, ושדה התעופה באיסטנבול גם הוא כנראה סבל מעודף מטוסים או משהו בדומה, וישבנו במטוס במשך שעה וארבעים, כשאנחנו כבר מבינים שלא נספיק לקונקשן שלנו, ואין לנו שום מושג מה זה אומר. הדייל הטורקי האדיב הסביר שיכול להיות שיחכו לנו, ושאם לא – חברת התעופה תדאג לנו, אבל הוא לא יודע יותר מזה.

הטיסה לתל אביב הייתה אמורה לצאת מאיסטנבול ב-19:15, נחתנו ב-19:45, ולמטה חיכה לנו עובד של טורקיש שקרא לכל מי שפספס את הקונקשן שלו: מי לתל אביב ומי לטהרן, אליו. אם כך, היינו קבוצה של כ-15 מפספסי קונקשן לתל אביב ועוד כ-15 מפספסי קונקשן לטהרן, והטורקים בלי להתבלבל שמו אותנו ביחד, לקחו אותנו כמו בטיול שנתי בקבוצה לביקורת דרכונים, לקחת את המזוודות שלנו, ואל אוטובוס שלקח אותנו לשדה התעופה השני באיסטנבול, שם סידרו לנו מקומות בטיסות מאוחרות יותר לטהרן ולתל אביב. בהתחלה שררה מבוכה קלה, אבל מישהו בקדמת האוטובוס התחיל כבר לדבר עם איזה זוג ולהתלוצץ על המצב המשעשע, חיפוש משותף אחרי אחד הנוסעים שנעדר הביא לעוד הקלה באווירה, ובסוף הסתובבנו אל הזוג האיראני שישב מאחורינו באוטובוס ושוחחנו קלות. הם היו חמודים מאוד, זוג שיראזי צעיר. סיכמנו שאנחנו לא מייצגים את הממשלות שלנו. נסענו דרך איסטנבול הלילית וראינו קצת ממנה, נפרדנו בחיוכים נרגשים (בכל זאת, החד-פעמיות של הסיטואציה הייתה ברורה), והלכנו להעביר עוד כמה שעות בשדה התעופה השני. כדי לא להשאיר אותכם בלי תמונות נוספות של מאפים, קנינו שם סוג של מאפה טורקי עם גבינה.

היה נחמד אבל לא מדהים. מצד שני, אוכל של שדה תעופה, נו.

הגענו בסביבות 3:00 לפנות בוקר, הישר אל הדיבורים על הסערה. זלזלנו קצת בתלונות על הטמפרטורות הצפויות ושילמנו סכום מופרך לנהג מונית. מצאנו את החתולים מחורפנים קלות מהיעדרותנו, ואחרי לילה כמעט נטול שינה יצאתי לעבודה ברגל. אבל בלי השוואות.

 

את הפרידה שלו מפריז גרבוז בוחר לעשות כשיורד שם שלג. באופן מופרך ובלתי צפוי לא ירד עלינו שלג בפריז אבל הוא כן ירד בארץ (לא עלינו ממש אבל כולנו יהודים). עזבנו את פריז השלווה שחזרה לשגרת אחרי החגים שלה, וקצת אחרי זה פתאום התרגשו עליה הפיגוע בשארלי אבדו ואחר כך אירוע המכולת הכשרה (כבר יש לו שם?). באופן אישי אני חושבת שזה רמז, דברים רעים התחילו לקרות לפריז מיד כשעזבנו אותה ואני סבורה שממשלת פריז צריכה להחזיר אותנו על חשבונה כדי לבטח את העיר מצרות נוספות. מצד שני, שמעתי שיש איזו קונדיטוריה מטורפת בפתח תקווה שחייבים לנסות.

 

 

פריז, חורף 2014-2015, חלק ד'

ולמאזינים שהצטרפו זה עתה: חלק א', חלק ב', חלק ג'

כן כן, אני יודעת שהתעכבתי קצת עם העדכונים, אבל בכל זאת הייתי בפריז, וזה, היו דברים יותר מעניינים לעשות. אם כן, הגענו אל היום האחרון של 2014, אותו התחלנו עם עוד הליכה לשוק ד'אליגר. הגילוי המרעיש: דוכן של שני אננסים ביורו. כן. אננסים טובים, גדולים, יפים, ביורו אחד.

ברור שקנינו. האננס הראשון היה מעולה (ומתי כבר יוצא לנו לאכול חצי אננס בעצמנו, בעצם?). את השני פתחנו אחרי כמה ימים והוא כבר לא היה במיטבו. את המשך היום הקדשנו לחנויות למיניהן, בראשן כמה חנויות צעצועים מגניבות ביותר.

ואחר כך שמנו פעמינו אל פושון, ממלכת האוכל הצרפתי הבלתי-נמנעת וטוב שכך. בחלל הראשון של החנות היה תור ארוך של קוני שמפניה לקראת חגיגות ראש השנה (בביקור חוזר ראינו שהוא בעיקר כולל פטיסרי), בחלל השני הייתה המעדניה, עם דוכנים של אוכל מוכן, בשר ודגים למיניהם, גבינות והמווווון פאטה וכבד אווז, בחלל השלישי נמצאת החנות, ואם אתם בקטע, גם מרתף יינות שאמור להיות מטורף.

לא התאפקתי וקניתי צנצנת קטנה של ריבת גויאבה, אננס ופסיפלורה שנתנו לי לטעום ממנה וכמעט והתעלפתי מתענוג. אני בדרך כלל רוקחת את הריבות שלי בעצמי, אבל ואוו, לא היה אפשר להגיד לזה לא. כמו כן, רכשנו מספר מרציפנים במחיר מופקע.

העליון, מרציפן משמש, היה מיוחד מאוד, כמו שילוב של לדר עם מרציפן. השני היה מרציפן פיסטוק שהיה נחמד, והשלישי היה מרציפן רגיל, טעים. אחר כך נסענו לחנות הקומיקס היפה Album.

החנות הזו מלאה בקומיקס, אקשן פיגרז, מרצ'נדייז של סרטים וסדרות והיא מהממת לגמרי. מעבר לכביש יש עוד חנות של אלבום שיש בה קצת יותר מרצ'נדייז ומחברות, כרטיסי ברכה וכאלה. עדן הצטייד בספל של שובר שורות. ושזפנו עינינו דברים שאפשר להדפיס כשיש המון תושבים במדינה שיוכלו לקנות אותם:

כן כן, אלו יומני שנה עם סמלי הבתים של משחקי הכס. אחרי מנת הגיקיות הזו חזרנו לגאלרי להפאייט, שבפרקים הקודמים היינו רק בחלק הקולינרי היפה שלו, והפעם נכנסנו לבניין עצמו. קודם כל, הבניין מרשים מאוד. בעונת החגים יש שם עץ קריסמס הפוך מפונפן.

בין השאר, יש שם דוכן של פייר הרמה כך שבחרנו לנו שני מקרונים ככה, על הדרך. אני כמעט בטוחה שזה היה שוקולד חלב וערמונים, אבל כבר עבר זמן מה ותצטרכו להאמין לי שזה היה טעים.

טיילנו ברחבי הלהפאייט, ומה אני אגיד לכם, המקום ענק וברובו די יקר, כך שהביקור שם הוא יותר למטרות, ובכן, אנתרופולוגיות. חיפוש נוסף אחר תיק העלה חרס (שזה מבאס, כי רציתי תיק, לא חרס), ואפילו קומת הספרים הייתה קצת מנוכרת לטעמי. מה שכן, היו שם צעיפים נהדרים, אם אתם בקטע של לשלם 60 יורו על צעיף בהנחה. בקומה העליונה אפשר לצאת לגג ולהשקיף על גגות פריז, זה מאוד יפה, אבל לא הצלחתי להוציא תמונה טובה בגלל הזווית של השמש אז תצטרכו לקחת את המילה שלי. כמו כן, מדובר באמת בבניין עצום במימדיו, הסתובבנו שם כמה שעות ולא ראינו הכול.

בערב, על אף שאני בן אדם די אנטי-סמלי ומבחינתי אפשר היה להישאר בבית ולקרוא ספר, עדן רצה שנצא לראות את ההמונים חוגגים את כניסת השנה החדשה. הוא עשה תחקירון וראה שרוב האנשים הולכים לשאנז אליזה (אני: לא), אחרים הולכים לסקרה-קר במומנרטר (אני: לא) וקצת הולכים לגשרים של הסן (אני: נו טוף). המטרו היה בחינם, אנשים החזיקו בקבוקי שמפניה (וחלקם גם כוסות שמפניה, כן, אנחנו עדיין במטרו), יצאנו אל הקור והיה קצת זמן לפני חצות אז טיילנו קצת באיל-סן-לואי. עדן הצליח למצוא מסעדה עם דוכן של גלידות ברת'יליון, הלא הן הגלידות הכי טובות בפריז, וקנה לו גביע עם שני כדורים, קרמל אגוזים ופיסטוק, הקרמל אגוזים היה מעולה, הפיסטוק טוב אבל קצת פחות, והנה עדן מלקק גלידה להנאתו ב-0 מעלות על הסן (זה די נוח, היא לא נמסה).

ראינו שרחבת הנוטר-דם מלאה באנשים, חלקם רקדו לצלילי להקה שאני יכולה רק לתאר כנזירים שמנגנים מוזיקה אירית, והיתה שם גם הגרסה הצרפתית לגזלן שהסתובב ומכר בקבוקי שמפניה למי שלא הספיק וצריך אחד ברגע האחרון. התמקמנו על ספסל באחד הגשרים וראינו הרבה אנשים נוהרים לנוטר-דם, ועוד כמה שהתמקמו על הגשר. על אף הציניות, היה נחמד לראות את ההתרגשות הכנה של האנשים ואת הציפיה לחצות. אין יותר מדי זיקוקים בפריז, אבל הבנו למה אנשים רוצים להיות ליד הכניסה כשהפעמונים התחילו לצלצל. כולם הסתובבו ברחוב וצעקו בשמחה "בון-אניי, בון-אניי!", ואנחנו הלכנו הביתה.

למחרת כמעט הכול היה סגור כך שהלכנו לשמורות טבע למיניהן. התחלנו עם נסיעה לגנים הבוטניים, כשלצורך העניין עברנו בתחנת הרכבת אוסטרליץ. אם קראתם את "אוסטרליץ", של זבאלד, אולי תבינו את התרגשותי. ככה היא נראית מבעד לסורגים מתחנת המטרו. ענקית וריקה.

הגנים היו, איך לומר, קצת עייפים מהחורף. לא היה יותר מדי מה לראות. העצים היו מושלכים, הפרחים לא ממש פרחו, כל המוזיאונים מסביב היו סגורים. המזל הוא שממש מצא חן בעיני לראות את הגנים כמו שהם לא אמורים להיראות. נראה שמי שמטפל בהם הלך לשנת חורף והשאיר את הכול פשוט להיות, זה נראה קצת כמו סדרות של נשיונל ג'יאוגרפיק על איך מקומות נראים אחרי שכולם עזבו אותם, אבל ממש בהתחלה. זה הזכיר לי גם את Cell Culture Club. כמו כן, זה מאוד יפה לראות צמחי מים בתוך מים קפואים. הנה כמה דוגמאות.

 

בצד השני של הגן יש אזור קצת יותר מיוער עם מבוך קטן וחמוד לילדים ועצים עתיקים ומרשימי-שורשים. נחמד, אבל קצת השתעממנו.

בדרכנו אל היציאה ראינו שיש תור להיכנס לגן החיות, לא היינו ממש בקטע אבל ראינו כמה אנשים מציצים פנימה דרך הגדר בכמה נקודות אסטרטגיות, ואם תלחצו על התמונה ותתאמצו תוכלו לראות כאן זנב וקצה רגל של פנדה אדומה, או משהו כזה. היא נראתה יותר כמו פומה כתומה אבל אני לא מתקטננת.

משם נסענו לפארק בוט-שומון. שמעו, תחנת המטרו של בוט-שומון, היא, ובכן, איך להגיד, מתחת לפני הקרקע, כמו רוב תחנות המטרו. בוט-שומון, כך נראה, הוא, כזה, מין, הר קטן, גבעה, אם תרצו. כתוצאה מכך, כמות המדרגות שצריך לעלות מהמטרו עד ליציאה ממנו היא אסטרונומית. לא חושבת שעליתי כל כך הרבה מדרגות מאז הזוויתן התחתון (אולי העליון? אפילו ההורים שלהם לא בטוחים מי זה מי) בטיול השנתי של כיתה ט'. מצד שני, הפארק היה מקסים ממש. הרבה יותר ירוק, גדול ורחב ידיים, עם המון פינות מקסימות ורבבות פריזאים שעושים ג'וגינג. יש איפשהו גם אגם קטן, אבל היה קר מאוד והתעצלנו לחפש.

בדרך קלטנו למרבה הזוועה שלא אכלנו שום דבר מתוק היום, אז עצרנו בבולנז'רי השכונתית וקנינו חתיכה של בוש ד'נואל, עם שני סוגי שוקולד ומוס פטל שהיה חמוד גם אם לא מלהיב.

בערב הלכנו למקום ששמענו עליו דברים טובים, Chez Janou במארה. לא הזמנו מקום והברמן הנחמד אמר לנו שנצטרך לחכות ארבעים דקות. הוא אמר שאנחנו יכולים ללכת רחוב וחצי למסעדה השניה שלהם שבה יש מקום, אבל מבט על התפריט (בפריז מסעדות חייבות להציג את התפריט שלהם מחוץ למסעדה, חוק יעיל ומצוין, שומע חולדאי?) הראה שהיא הרבה יותר יקרה, אז חזרנו ואמרנו שנחכה. לא היינו היחידים, ובמקום, שהיה הומה אדם, כנראה מורגלים בזה מאוד.

על הבר יש קעריות זיתים מעולים ואפשר להזמין שתיה בזמן שמחכים, והכול התנהל ביעילות ובנחמדות עד אין-קץ. המומחיות של הבר היא פסטיס, ויש שם לא פחות מ-80 סוגי פסטיס שאפשר להזמין. אמרתי לברמן שאני בדרך כלל אוהבת ערק וראקי, ושיתן לי משהו נחמד (הכול עולה 4 יורו בדיוק), הוא מזג לי משהו מתקתק וטעים והיה המום לחלוטין שלא הוספתי מים. עדן הזמין את לימונדת הבית, וקיבל כוס עם איזושהי מרקחת ולידה בקבוק לימונדה תוסס קלות. יש להם איזה קטע עם מים מוגזים, לצרפתים. לעדן אין את הקטע הזה, אבל הלימונדה הייתה ממש מוצלחת, מוגזת באמת בעדינות ועם איזו נימה אפרסקית ליד הלימון. ההמתנה, על אף שעמדנו, הייתה חווייתית ונעימה למדי. בסוף הושיבו אותנו במקום שמשקיף להמון פוסטרים של סרטי מרסל פניול, סלחו לי על התמונות החשוכות, לצלם עם פלאש במסעדה זה מעשה בלתי נסלח בעיני.

בשולחנות לידנו, יש לציין, כמעט אף אחד לא דיבר בצרפתית. דיברו באנגלית אמריקנית ובריטית, בספרדית, באיטלקית. מצד אחד זה לא מבשר טובות, מצד שני החוויה עד כה הייתה נחמדה. אמרנו לעצמנו שזה בטח בגלל שלל התיירים שבאו לפריז לראש השנה וקיווינו לטוב. המלצרית המקסימה הסבירה שיש כמה מנות ראשונות צמחוניות, ושבין המנות העיקריות בתפריט אין מנה צמחונית, אבל השף רקח מנה טבעונית של ירקות שהיא ממש מצוינת והם מאוד גאים בה. אם כך, הזמנו מנה ראשונה של שפע סוגי פטריות שחלקנו, היה טעים אבל קצת נטול מלח ולא מסעיר במיוחד.

ולמנה העיקרית אני לקחתי את המנה הטבעונית המדוברת, ועדן הזמין תבשיל מטורף של חזיר בר שהגיע בקדירה רוחשת ולצידה קערה עם ערימת טליאטלה (חזיר בר, הוא מוסר, יותר מזכיר בקר מאשר חזיר). המנה הטבעונית התבררה כערימת ירקות. בבסיס הצלחת היו פזורים במניפה פרוסות חצילים, קישואים ועבגניות שאני חושבת שנאפו בתנור עם הרבה עשבי תיבול. מעליהם הייתה תלולית רטטוי שעל גביה הונח קונוס בצק פריך ובתוכו ירקות מוקפצים: תרד, פטריות, קישואים ועגבניות, וכמה שעועיות דקיקות מבצבצות. הירקות בקונוס היו קרים וכל השאר חמים, ובגדול זה נראה כאילו השף הכין את כל מה שהוא ידע להכין טעים ועשוי רק מירקות והרכיב את זה יחד, אבל אין לי על מה להתלונן, זה היה טעים מאוד מאוד (ושוב, עוד קצת מלח לא היה מזיק), וגם אם הייתי סקפטית שזה משביע באיזושהי צורה, מדובר במנה גדולה שבסופו של דבר הצלחתי לאכול רק שני שליש ממנה.

שה ז'אנו אמנם ידוע במוס השוקולד שלו, ובצדק, ראינו אותו באחד השולחנות, מדובר בקערה ענקית, תחשבו על קערת סלט, מלאה במוס שוקולד. למרבה הצער היינו מלאים מכדי לנסות.

למחרת, יום שישי, הלכנו לתעלת סנט מרטין (תגידו את זה איתי: קאנאל סא-מרטן) לשוטט בה בין הגדות והחנויות. זה אזור שלא הגענו אליו בטיולנו הקודם והיה פשוט אדיר. הרבה יותר צעיר ובועט מהמיינסטרים (היפה בזכות עצמו) של הרובעים המרכזיים, בערך כמו שאני מדמיינת את ברלין. יש שם המון חנויות נחמדות ואווירה קצת יותר אוואנגארדית, והתעלה יפה מאוד. הנה קצת אווירה קאנאלית.

בתור התחלה הלכנו לבקר את Du Pain et des Idees. היה תור בכניסה, ובהמלצת המדריך של שרון היינריך לקחנו את האסקרגו פיסוק ושוקולד (אסקרגו בגלל צורת השבלול, מדובר במאפה בצק עלים וזה), ומאחר וחשקתי גם במשהו מלוח, לקחנו מאפה עם גבינת עיזים ושומשום.

המלוח היה לא משהו, מעט מדי מלית ובצק שלא החליט אם הוא מלוח או מתוק, אבל האסקרגו היה טעים. חזרנו לתעלה והמשכנו לכיוון חנות הספרים המגניבה מאוד, Artazart. זו חנות של ספרי עיצוב שהעברנו בה שעה בלי בכלל לשים לב. יש בה מבחר ענק ומעניין של ספרים, והם עושים שיתופי פעולה עם מותגים קטנים ונחמדים, כך שכשהיינו שם היו גם תיקים יצירתיים (ויקרים) וכלי מטבח שהיו מוצגים באופן מקסים, כמו תערוכה קטנה בתוך החנות. בחנות אסור לצלם או לדבר בטלפון, אף אחד לא ניגש לשאול אם צריך עזרה או משהו כזה, אפשר פשוט לשהות בה ולקבל השראה. היינו קונים שם כמה דברים אלמלא המזוודה שלנו לא הייתה מפוצצת.

משם המשכנו לרחוב קטן ונחמד, Rue des Vinaigriers, שבו היו כמה מקומות מומלצים. זה שנשמע חמוד ביותר, לה פבריק א גטו, היה סגור. עוד פטיסרי שהומלצה, ליברטה, היתה פתוחה ונראתה מעניינת. בניגוד לרוב הפטיסרי שראינו עד כה, בהן הייתה קדמת החנות שבה מוצגים כל הפטיסרי ויש מוכרים וקונים ומאחור יש איזה חלל נסתר של מאפיה, כאן המאפיה פתוחה לעין כל ואפשר לראות את הצוות הצעיר עובד במרץ מימין לכניסה, ומשמאל לראות מה אפשר לקנות. העיצוב מוצלח אבל האווירה הייתה פחות נעימה וקצת קרירה לטעמי. אחרי הצלחת הבאבא-או-רום של קלוגר ברו מונטרגיי, עדן רצה לנסות את הטייק המודרני יותר על הבאבא-או-רום של ליברטה, שהגיע עם מזרק קטן עם רום שמזריקים לתוך הכוס. למרבה הצער זה לא היה טעים במיוחד, הרום השתלט על הכול והמרקם היה קצת, ובכן, פודינגי למעלה ויבש מדי למטה.

חזרנו לתעלה וחצינו לגדה השניה כדי למצוא בית קפה מומלץ בשם Ten Belles. זה מקום די קטן ולא היה מקום, כך שחיכינו קצת כדי לשבת, אבל היה ממש נחמד שם. אחת העובדות בכלל אוסטרלית כך שלא הייתה בעיה עם אנגלית. שתינו תה והרשיתי לעצמי קפה אחרי כמה חודשי גמילה (מה שהתנקם בי קשות בלילה), הקפה, ביחס לכל מה שמייחסים לקפה בפריז, דווקא היה בסדר גמור. יש שם גם עוגות שנראות ממש טוב (כשהגענו בדיוק נגמרה עוגת גזר עם קרם שנראתה מעולה והם פתחו פאי לימון חמוד), מאפינז, סלט, מרק וסנדוויץ' (בלשון יחיד כי ראינו שהיה סוג אחד של סלט שנראה טוב, סוג אחד של סנדוויץ' לפי מה שיש וסוג אחד של מרק).

היה שם וייב כה תל-אביבי, שמתישהו התרחשה השיחה הזו:
אני: פססס, האיש הזה נראה כמו מישהו מוכר…
עדן: נכון, כמו זה שעושה את הקומיקס
אני: חנוכה! לגמרי.
(כעבור דקה)
אני: היי, הוא מדבר בעברית עם אשתו
עדן: כן, זה באמת הוא.

בקרבת מקום הייתה גם חנות שמוקדשת לדברים יפניים וגם אנטון ולילי, חנות צבעונית מאוד שמחולקת לשלוש חנויות, לילדים, לבית ולנשים. קצת כמו ג'ינג'ר אבל יותר יפה, וכרגיל, יקר. המשכנו ללכת לאורך התעלה עד הקצה (לפחות הקצה של החלק המתוייר), בו יש מתחם בשם Point Ephemere שאמור להיות ממש מגניב, מין חלל רב תחומי ובלתי מוגדר שיש בו קפה, הופעות, מיצגים ועוד, אבל גם הוא היה סגור. קצת לפניו יש תחנת מכבי אש ויצא לנו לראות את הכבאיות יוצאות לפעולה בשידור חי. כך זה נראה במבט לאחור.

בשלב זה החלטנו לצעוד קצת ברגל, ובאמת יצא שזה יום כזה שבו חצינו מספר מרשים של רובעים. בהתחלה צעדנו לכנסיית סנט וינסנט דה-פול דרך אחד האזורים הפחות יפים בעיר, שהזכיר יותר מכל את רחוב המסגר. הכנסיה אמורה להיות אחת היפות בעיר אבל אני משערת שאנחנו פשוט לא אנשי כנסיה גדולים ולא התרשמנו מי יודע מה.

המשכנו ללכת ברחוב להפאייט, שהתחיל רע אבל המשיך דווקא טוב. מצאנו באיזו פינה חנות שוקולד מקסימה בשם A la Mere de Famille ולקחנו כמה שוקולדים קטנטנים לדרך, הם היו מעולים, בעיקר אליפסה של שוקולד חלב עם פולי קפה טחונים שרואים כאן בקדמת השקית.

כשקראתי את הספר של גרבוז הוא תיאר כל מיני פסאז'ים ו – אני כמעט בטוחה שאני לא ממציאה את זה – סיכם שאם רואים פסאז', כדאי להיכנס אליו. אם כך, כאן הייתה שרשרת פסאז'ים נחמדה ביותר שהתחילה עם פסאז' חמוד נורא, עברה לפסאז' ג'ופרוי שהיה נהדר, והמשיכה לפסאז' קצת פחות מרגש. בפסאז'ים היו חנויות מקסימות ונחמדות, מוזרות יותר ופחות, איזה מוזיאון שעווה, קצת ענתיקות, איזו גלריה, כל פסאז' והאופי שלו. הנה כמה תמונות:

כן, אתם מביטים בחלון ראווה שמעבר לו יש שולחן משרדי עם דובי. כן. יש עוד כמה חלונות הזויים:

אוקיי, הוצאתי את זה מהסיסטם. משם צעדנו לפאלה רויאל וישבנו לנו קצת ליד המזרקה, לנוח.

אחר כך ביקרנו לרגע קט את גני טולרי, התחיל להחשיך וחשבנו שמשהו חם יהיה נחמד, אז צעדנו לרו דה ריבולי כדי לנסות אחת ולתמיד את אנז'לינה. אנז'לינה חשבה אחרת וטיפחה תור מטורף של אנשים, אז ויתרנו והלכנו לרחוב המקביל, רו סנט אונור, שם קיבלנו המלצה חמה ללכת לשתות שוקולה-שו בטעמים אצל ז'אן פול הבין. קודם כל, יש לציין, כל הקינוחים בחנות, כולם משוקלדים לעילא, נראו נהדר. ממש. אבל רצינו לשתות שוקולה-שו והחלטנו לוותר על קינוח, כך שעלינו לקומה העליונה וחיכינו לשולחן (מוטיב חוזר). בינתיים הצצנו בבריסטה שהכין לאנשים את השוקולה-שו. בתפריט יש כמובן שוקולה-שו קלאסי, אבל גם כמה כל מיני וריאציות. אני בחרתי בשוקולה-שו עם קולי פטל, עדן בחר בשוקולה-שו עם קרם וניל ואגסים.

המלצר האדיב והנחמד הסביר לנו בתנועות ידיים חינניות ובעזרת כפית שהוא הביא אך ורק לצרכי המחשה שלא מערבבים את השוקולה-שו, אלא שותים אותו כך, כי המרקם הוא חלק מהטעם. השוקולה-שו הזה היה שונה מאוד משני הקודמים שניסינו. הוא היה קצת יותר של מבוגרים, למרות משחקי הטעמים. הוא לא היה מתוק מדי, הריח שלו היה אדיר, בעיקר בגלל שילובי הריחות של השוקולד עם הפטל ושל השוקולד עם הוניל והאגסים. במקרה של הוניל-אגסים הטעם שלהם היה קצת עדין מדי ונשאר בעיקר בריח, אבל הפטל היה נהדר והממליצה שלנו אומרת שגם זה עם טעמי התפוז מצוין, ויש גם אחד עם אויסטרים, להרפתקניים. יצאנו לכיוון פלאס ואן-דום המשתפצת, תראו איזה יופי משפצים בפריז:

לקח לנו רגע להבין שאנחנו לא מביטים בפסל אלא בכיסוי קרטון מעוצב לעילא. אחר כך ראינו שאנחנו בעצם לא כל כך רחוקים מקולט אז חזרנו לראות את החנות ששמעתי עליה קצת יותר מדי לטעמי. קולט אוחזת בכמה קומות, יש בה קצת ספרים, קצת אלקטרוניקה מגניבה, קצת קוסמטיקה, קצת עיצוב, הרבה אקססוריז. היא הייתה מפוצצת, והיו בה מגוון גדול של עובדים היפסטרים (כבר סיפרתי לכם כמה הצטערתי לגלות שגם בפריז כולם עם זקנים?) והרבה מאוד אנשים, ברובם היפסטרים גם, שאולי כמה מתוכם יכולים להרשות לעצמם גם לקנות שם משהו. להלן קולט:

 

שימו לב לז'קט הג'ינס עם היהלומים, וגם לג'ינס עם הפנינים מאחוריו. אני לא מבינה גדולה באופנה, אבל שמתי לב בגאלרי להפאייט ובקולט איך האופנה העילית מאמצת (או מנכסת, אם תרצו) אופנת רחוב. בקומה התחתונה של קולט היה כובע גרב ב-150 יורו, בגאלרי להפאייט היו כובעי קסקט עם יהלומים. אני יכולה להמשיך ללהג על זה אבל לטובתכם אחליט שלא. כמו כן שימו לב לשמלת הבנצי למעלה, ולשמלות בחלון הראווה משמאל לבנצי, אם תגדילו את התמונה תראו שיש עליהן הדפסים של סנופי ופינאטס.
בשלב זה החלטנו לקרוא לזה לילה. זה היה אחד הימים שבהם צעדנו הכי הרבה ברחבי העיר, כאמור, וזו הדרך החביבה עלי לתור את פריז, עם כל חיבתי למטרו. המשך הרפתקאותינו- בפוסט הבא.

והערה לפני שאני משחררת אתכם: אני כותבת את זה כבר אחרי שחזרנו ארצה, ופריז התחילה לסבול משלל אירועים פחות נעימים. באופן אישי אני חשה שהיא רומזת לנו שנחזור אליה, אבל באופן ציבורי ולציטוט אני מצטערת עליה מאוד, קשה לי לדמיין את העיר היפהפיה והנהדרת הזו כואבת וסובלת.

 

 

 

 

פריז, חורף 2014, חלק ג'

בפרקים הקודמים: חלק א', חלק ב'

ובכן, את הערב הקודם סיימנו בנימה מדוכדכת-מה, והנימה הזו המשיכה איתנו קצת לבוקר המחרת. שומדבר לא הלך לנו. החלטנו ללכת שוב לשוק ד'אליגר להתחמש בפירות וירקות רק כדי לגלות שהוא סגור בימי ב'. מאחר והשבוע הלועזי התחיל רצינו לעשות פס שבועי במטרו, אבל בתחנה ליד דירתנו המחשב של הפקיד לא עבד, בתחנה השניה לא היה פוטומטון כזה שעושה לך תמונות (וצריך תמונה), בתחנה השלישית גם לא. בסוף חזרנו לתחנה הראשונה ואמרנו שנעשה בה תמונה ונלך שוב לתחנה אחרת כדי להוציא את הכרטיס, אבל הפוטומטון לא עבד. אם כך, אנחנו מסתובבים כבר שעה בקור ולא הצלחנו להשיג כלום. בסוף קנינו את הכרטיס וכמו אחרוני החוליגנים החלטנו שיאללה, לא נשים תמונה וכאשר אבדנו אבדנו.

כשהכרטיס בידינו נסענו לשוק הפשפשים הענק בפרוורי פריז, סנט אואן. לקרוא לזה שוק פשפשים לא עושה עם המקום שום צדק. מדובר יותר בשכונת פשפשים, שבתוכה כמעט כל סמטה, כמה מבנים גדולים (מעוצבים מאוד מגניב בפני עצמם) ועוד די הרבה חנויות רנדומליות הם שווקי פשפשים בפני עצמם. גם בדרך אליו יש כמה שווקים לא מפושפשים, של נעליים, בגדים, כובעים, תיקים, הכול מאוד בזול ומרגיש קצת כמו הארלם הצרפתית. בהתאם לאיך שהיום הזה התחיל, ועל אף שבדקנו והיה כתוב שהשוק אמור להיות פתוח בימי שבת, ראשון ושני, שמינית ומטה מהחנויות היו פתוחות, כנראה בגלל העיתוי של בין הנואל לראש השנה. בכל מקרה הסתובבנו משתאים. יש שם חנויות מטורפות לגמרי, מגלריות של אמנות עכשווית ועד לרהיטים מבתי מלוכה, ספרים עתיקים, בגדים מכל מיני תקופות, שימושיים יותר ופחות, ארגזי מטען עתיקים, תקליטים, פוסטרים, גלויות, כתבי עת ועוד. אם אני משווה את סנט אואן לשוק הפשפשים שלנו, הקטן והחמוד ביפו, זה רק מראה כמה מעט פשפשים יש לנו. ההיסטוריה קצרה, לא צברנו כל כך הרבה דברים. מניחה לכם פה כמה דוגמיות ויכולה רק לתאר לעצמי כמה זה יפה כשהכול פתוח.

בשלב זה הטיול והחיטוט השיבו מעט את רוחנו, מה גם שמזג האוויר התחמם קצת (2 מעלות, ווהו!) ואחר כך החלטנו לחזור לאחת הפנינים מהטיול הקודם שלנו לפריז, רו מונטרגיי, רחוב אוכל חמוד להפליא. בשטורר העתיקה קנינו את גולת הכותרת שלהם, באבא או רום. לא אשת באבא אנוכי, אבל זה היה טעים ממש, הם הצליחו להספיג את העוגה ברום לחלוטין ועם עודף מבלי שהיא תאבד כל צורה, וכל ביס היה רך ואלכוהולי ומתוק ונהדר. מה שכן, יכלו לשדרג את הדובדבן מסוכר לאחד קצת יותר מעודכן.

בשלב זה חשבנו לאכול משהו קטן, ועשינו את הטעות של להיכנס לקפה מונטרגיי. חלקנו מרק בצל בינוני מינוס וצ'יפס עם פונדו צ'דר שהגבינה שלו הייתה כה סינטטית שהיא בקושי הורגשה. מאחר וזה לא היה מספק במיוחד, עדן קנה סנדוויץ' במאפיה של אריק קייזר שהיה נחמד וזהו, ובאחת מהחנויות המתמחות בקונדיטוריה באזור (אם אזכר בשמה, בי נשבעתי, תהיו הראשונים לדעת) רכשתי ערמונים מסוכרים, מעדן עונתי יקר ונהדר. ברוב הפטיסרי אפשר לקנות ערמון גדול מסוכר אחד במחירים שנעים בין 2.2 ל-3.5 יורו, בחנות הזו היו די הרבה סוגים של מארזים של הערמונים במשקל בהרבה יורואים, אבל היה מבצע על סוג אחד, שלפי המראה שלו היה במבצע פשוט כי הערמונים לא שלמים, אבל הטעם נשאר מצויין. אם אתם בפריז בחורף אתם ממש חייבים למצוא לכם איזה ערמון כזה, מסוכר. קוראים לזה בפריזאית מארון גלאסה.

(והנה תמונה אמנותית שלנו, קופאים על ספסל רחוב, מנשנשים סנדוויץ' ומארון גלאסה. עשר שניות אחר כך עברו יחד כמה עובדי תברואה עם פחי זבל ואחד מהם ברך אותנו בבונסוואה בחיוך רחב שפתיים)

אחר כך החלטנו לפקוד עוד קלאסיקה אהובה וזכורה לטוב מהטיול הקודם, קפה פושקין, מה גם שהיא נמצאת בפראנטן (או כמו שקראנו לו: פרנטמפס), הכלבו הענק עם חלונות הראווה המתקשטים בחגים. סיירנו קלות בפראנטן (עדן: תבחרי משהו בפחות מ-100 יורו, אני קונה לך! אני: גיחוך), מצאנו שם דוכן של מייזון דו שוקולד וקנינו שם כמה פרלינים קטנים, דווקא האחד של השוקולד חלב היה טעים מחבריו המרירים.

ואז – לקפה פושקין, שם אכלנו בטיולנו הקודם שני קינוחים מושלמים לחלוטין (גם אם יקרים), והחלטנו לנסות הפעם משהו אחר.

לשם השוואה, קפה פושקין, מאי/יולי 2013:

קפה פושקין של דצמבר 2014 היה קפוא, כך שלא היססתי והזמנתי שוקולה-שו שהיה שונה מאוד מקודמו. את הגרסה הזו היה צריך לאכול עם כפית מרוב סמיכות. שלא ייחסר סוכר, הזמנו גם את עוגת הדגל, המדוביק, עוגה רוסית קלאסית שיש בה שכבות עוגה בניחוח דבש-כוסמת (כן), קרם ריבת חלב וקרם פרש רוסי. השוקולה-שו היה מצוין, הייתי צוללת לתוכו לו יכולתי. העוגה הייתה מאכזבת. שכבות הבצק היו מעולות, אבל ביניהן הרגשנו כאילו אכלנו חמאה. הקרם פרש וריבת החלב כנראה לא הגיבו משהו לטמפרטורה, התקשו והפכו לשומניות מאוד, זה היה לא טוב, לא טוב בכלל.

בנוסף לכך, בעודנו מחכים פרק זמן בלתי סביר לחשבון התרחשה דרמה קטנה ומאוד בלתי-נעימה. זוג צעיר, דוברי צרפתית אבל גם שפה אחרת שלא זיהיתי, רכשו מאפים בחנות של קפה פושקין והתיישבו לאכול אותם בשולחנות בית הקפה. המלצר ניגש להסביר להם שאי אפשר לשבת שם, שהשולחנות רק עבור מי שמזמין מהמלצרים (ומשלם יותר עבור השירות). הגבר התחיל לצעוק על המלצר שזה לא בסדר, קם והפך את השולחן, בעט בכמה כיסאות בדרכו והתרחק. זוגתו לא נראתה נרגשת מכל המאורע, אבל כשראתה שהמלצר רץ אחריו קמה גם היא ובעטה בעצמה בכמה כיסאות. עוד מלצר הצטרף לתגבר את המלצר השני, האישה זרקה את המאפה על המלצר והוא מצידו דחף אותה והיא נפלה. מאוד, מאוד לא נעים, מכל הצדדים. אלימות וסוכר לא הולכים ביחד.

קמנו לגלות שהתחיל לטפטף, הסתכלנו קצת בחלונות היפים של פראנטן וגלרי להפאייט, עד כמה שניתן היה בין המוני האנשים שבאו כדי לעשות את זה (מדובר בשני בתי כלבו יקרים וענקיים שבתקופת החגים הופכים את חלונות הראווה שלהם למיצג אמנותי), ואז נכנסנו לגאלרי להפאייט לחקור את אזור האוכל המרשים שלו. שתי קומות מלאות כל טוב, גם עם סניפים של כל מיני פטיסרי, שוקולטרי ועוד, והמון המון אוכל.

קנינו שם במאפיה בשם ליברטה שתי לחמניות עם פקאנים שיהיו לארוחת ערב יחד עם קצת גבינות וקונפי תאנים, והיינו מסודרים, לא לפני שאירע עוד מאורע זכר לבוקר המשובש, כשהקופאית חייבה אותנו 5.5 יורו על משמשים במקום 0.95 על עגבניות והיינו צריכים להסביר את עצמנו בקצת צרפתית+קצת אנגלית+הרבה תנועות ידיים.

למחרת קמנו מוקדם כדי לנסות שוב את מוזיאון פיקאסו. התור היה בדיוק כמו שהיה בפעם הקודמת, ארוך מאוד מאוד. אם אתם יכולים: קנו כרטיסים מראש. לא היה לנו איך להדפיס ולכן לא קנינו גם הפעם, חיכינו 40 דקות בתור להיכנס בעוד שמי שקנה כרטיס נכנס מיד פנימה. ובפנים? ובכן. זה פיקאסו, כמה רע זה כבר יכול להיות, אבל זה גם לא היה טוב במיוחד. המוזיאון נפתח שוב בספטמבר אחרי שהיה סגור ל-5 שנים לשיפוצים, ואין לי מושג איך הוא היה קודם (אליבא דגרבוז: רק טוב), אבל כרגע הוא בעיקר מבולגן. אין שום סיבה נראית לעין למה עבודות מסויימות נמצאות ליד עבודות אחרות, מה ההבדל בין קומה 1 ל-2. אמנם ליד כל תמונה יש שלט שמפרט את השנה ואת המקום (בכמה שפות), אבל זה עדיין נראה רנדומלי. מעבר לזה, המסגרות החדשות, הלבנות, המודרניות האלה, משהו בהן מנטרל לחלוטין את חוויית המוזיאון. בלי מסגרות הזהב הכבדות לא הרגשתי שאני בכלל מביטה בציור מקורי (וגם הפעם, עדן: תבחרי משהו בפחות מ-100 יורו, אני קונה לך! אני: גיחוך). נו, לפחות גיליתי שהפסלים שלו נפלאים בעיני, הרבה יותר מהציורים.

משם הלכנו לרחוב בעל השם הכיפי ביותר להגייה ever:

(נסו לדמיין את השף השוודי מהחבובות אומר את זה)

אי אז בתחילת המסע, כשאני שתיתי את השוקולה-שו הראשון שלי, עדן שתה תה מדהים למדי והחלטנו ללכת לחפש את Mariage Freres, החנות שממנה התה הזה הגיע. מסתבר שהיא נמצאת גם בספר הפטיסרי כי יש בה תה בטעמי קינוחים (מוס שוקולד, טארט לימון, טארט טאטן ועוד). החנות יפה להפליא ומריחה נהדר. יש בה גם שולנות לשבת אם אתם רוצים לשלם בערך שישים ש"ח לאיש ולשתות קנקן תה, אנחנו עוד לא הגרף פוטוצקי ולפיכך ויתרנו ופשוט קנינו במשקל קצת מהתה הטעים שעדן שתה, Emperor Chen Nung, אם אתם בקטע של תה מעושן וכבד, בסביבות ה-7 יורו ל-100 ג'.

משם הלכנו לאוטל דה-ויל, רחבת העירייה שהופכת למשטח החלקה על הקרח בעונה הזו של השנה, לצפות באנשים מחליקים. הייתה מוזיקה מזעזעת ממש (פופ אמריקני איום שלא נכנס אפילו לפלייליסט של גלגל"צ והיפ-הופ צרפתי גרוע), אבל היה מעניין לראות את הסדרנים מחליקים יפה ומגרשים את כולם כדי שהרכב שגורף את פתיתי הקרח יוכל להיכנס ולנקות את המשטח.

המשכנו לפולידור, מסעדה ותיקה מאוד שמגישה אוכל צרפתי קלאסי ולא יקר מאוד. עבור עדן זו הייתה חגיגה. הוא אכל את הביף בורגיניון ונאנח אחרי כל ביס מרוב הנאה. אני, לעומתו, לא הגעתי למקום הנכון. השעה הייתה רק 13:30 וכבר נגמרו הטארט בצל וטארט כרישה שיש בתפריט. המלצר (שלא דיבר באנגלית) הצביע על האפשרויות הצמחוניות בתפריט, כולן מנות ראשונות: מרק עדשים, מרק דלעת, ירקות חתוכים, סלט סלרי (איכס!). הזמנתי מרק דלעת שהיה אחד המרקים המימיים ונטולי הטעם ביותר שאכלתי. מזל שהחלטנו להיות צרפתים ולבקש לקינוח גבינה, קיבלנו גבינה מצוינת (ולא יקרה) עם כמה חתיכות לחם שהצילו את המצב.

אחר כך נסענו לרו מופטארד, רחוב מקסים ברובע הלטיני, מלא חנויות קטנות ונחמדות וכמובן, לא מעט אוכל. יש שם בין השאר את מוקושה, חנות של כמה שוקולטיירים שקנינו בה כמה פרלינים (יקרים!) שהחלטנו לשמור ולאכול רק אחר כך.

המשכנו במורד הרחוב ומשם השקיף עלינו הפטיסרי המקסים של קרל מרלטי. הכול שם נראה מעולה, ועותק של ספר הפטיסרי ישב לו לבטח ליד הקופה. בחרנו רליג'יוס ורדים והלכנו לגינה ממול לאכול אותו. הוא היה נהדר. מלא בקרם שאם היה רק טיפה יותר ורדימי היה הופך למטהר אוויר, אבל הוא לא. הוא היה עדין וטעים ונפלא. שימו לב ליונים השמנמנות בגן, שמדגימות מה קורה למי שאוכל פירורי קרל מרלטי מדי יום.

בערב נסענו לסינמה גראנד אקסיון לראות את וויפלאש, בדרך הטלפון של עדן קירטע ולקח לנו זמן להבין היכן אנחנו על המפה ואיך מגיעים מהמטרו לקולנוע, אבל לא עברה דקה וסטודנט נחמד בא לעזרתנו (סטודנט לפיזיקה, לפני כמה שנים הגיע לארץ למכון ויצמן), ועוד אחד לא היסס והצטרף לעזרתנו ממש קצת אחרי. אנשים נחמדים בפריז, אני אומרת לכם. מצאנו את הקולנוע, שהיה קטן ומקסים וסטודנטיאלי, והסרט היה מעולה. אם לא ראיתם- לכו. מעורר מחשבות על כישרון ועל אגו, ועשוי היטב.

עד הפוסט הבא, כמה פכים שאני חייבת לחלוק:

• תיקי גב, אני מאוד בקטע של תיקי גב, זה נוח לי, אני צועדת הרבה וסוחבת הרבה (נעלי התעמלות, לפחות ספר אחד, בקבוק מים, אוכל, יו נואו). הייתי בטוחה שבפריז אמצא תיקי גב יפים בקלות. ובכן, לא. או שהאופנה הזו טרם הגיעה פריזה או שכבר חלפה לה. תיק הגב היחיד שראיתי בפראנטן היה, שימו לב, בדוכן של גוצ'י (אקח זאת כמחמאה). בגלארי להפאייט היו כמה נחמדים אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה באזור המזוודות. הו.
• השיער שלי לא אוהב את פריז, הוא מעוך וחסר חיים. מזל שקר וצריך כובע.
• צרפתים, תגידו לי, מה הקטע עם להגיש לחם בלי כלום? חמאה, שמן זית, משהו?
• אם אתם פעילי זכויות בעלי חיים או מוטרדים ועצובים למראה סבל של חיות, בהצלחה בפריז החורפית. להרבה יותר מדי נשים יש פרוות. הן אשכרה לובשות שלל פרוות, מעילים, כובעים, בעעע.
• עד כמה שענייני הפטיסרי נחמדים, ענייני האוכל האמיתי פחות מסתדרים. בפעם הקודמת הוזהרתי שלצמחונים קשה בפריז, אבל בכל מקום שאליו נכנסנו היו כמה אפשרויות ועל פי רוב היה גם די טעים. הפעם אני מתקשה.
• ראינו לילה, אליס ביאלסקי, תקראו את זה ותחזרו אלי (ואם אתם יודעים, תסבירו לי למה קוראים לזה  ככה כי עוד לא הבנתי) (אבל הספר מצוין והיה כיף לקרוא אותו באירופה).
• אורוואר!

 

פריז, חורף 2014, חלק ב'

אם לא קראתם את חלק א', קישטה, אני לא מבינה מה אתם עושים פה! תקראו ותחזרו אחר כך.

קראתם? יופי, להלן המשך מעללינו בפריז הקפואה.

ובכן, את יום האתמול התחלנו בלנסוע למארה. היינו בחנות יד-שניה מגניבה להפליא בשם Free P Star, ואז חשנו נפילת סוכר כך ששמנו פעמינו לעבר L'Eclair de Genie (באופן מפתיע זה לא האקלייר של ג'ני, אלא איקלייר של גאונים). קנינו אקלייר קרמל מלוח והתיישבנו בגינה אקראית לאכול אותו. ובכן, הקרם היה נהדר ולא ממש מלוח, והחלטנו שאקלייר זה קצת אוברייטד, שמה שטעים בו זה בעיקר המילוי ושקר. כבר אמרנו שקר? קר.

משם הלכנו למוזיאון פיקאסו, אבל מסתבר שאם הזמנתם כרטיס מראש תעמדו בתור של כ-30 אנשים, ואם לא הזמנתם כרטיס מראש תעמדו בתור של כ-50 אנשים שמחכים בתור אחרי 30 האנשים שכן הזמינו כרטיסים. התור הוא בחוץ, כן? לא בטוחה אם כבר ציינתי כמה קר, אבל, כאילו, די קר, אז החלטנו שנחזור ביום אחר בשעה קצת יותר מוקדמת ואולי נהיה בין הראשונים בתור השני. כדי להקל קצת על הסבל שבציפיה המשכנו להסתובב במארה, עוצרים בערך ליד כל חלון ראווה שני ומתפעלים מהחנויות היפות, אבל בעצם היינו בדרך לפופליני. פופליני, מקום יחסית חדש אם אינני טועה, לקחו את השו- Choux- הבצק הרבוך שממנו מכינים אקלייר ואפשר למצוא כדורים קטנים וריקים שלו בהרבה פטיסרי-בלונז'רי, ומילאו אותו בכל מיני מליות. טעמנו אחד עם קרם ערמונים ואחד עם קרם ורדים, שניהם היו מעולים.

ב- Rue de Bretagne כמעט ופספסנו את הכניסה לשוק אוכל קטן וחמוד בשם Marche Enfants Rouges. נראה שחלק מהדוכנים בו לא פעלו, אולי בגלל ימי החג, אולי כי נגמרו להם כל הדגים ונשאר רק קרח, אולי סתם כי, אמממ, קר. על כל פנים עשינו סיבוב קצר.

אחרי כל המתוק הזה נזקקנו לקצת מלוח, והלכנו למקום שנדמה שאין בלוגר אוכל ישראלי אחד שביקר בפריז ולא נכנס לאכול בו, ברז' קפה. בברז' קפה מגישים גאלטים, שהם קרפים מקמח כוסמת, במילויים שונים. היה תור כזה שחיכינו רבע שעה, זה היה שווה את זה. אפילו ההמתנה הצפופה בחלל הכניסה הייתה נעימה: היה חמים, צפינו על הטבחים עובדים, הצוות היה נחמד מאוד על אף העומס. השולחנות צפופים ביותר, עד כדי כך שכשהושיבו אותנו, הזוג בשולחן הצמוד מיד הבינו שאנחנו מדברים בעברית והתחילו לקשקש איתנו (זוג אוסטרלי חמוד, כרגע גרים בלונדון ובאו לבקר בפריז, בדיוק היו בקיץ בבירת'רייט בארץ, כן, בדיוק באמצע המלחמה, היה קצת מפחיד אבל כולם היו נורא נחמדים אליהם). השילוב הקלאסי שם הוא ביצת עין, גרוייר והאם, אבל יש הרבה וריאציות ואין להם שום בעיה להוריד מרכיבים עבור צמחונים בעייתיים כמוני. עדן אכל גאלט כזה עם קונפי בצל שבושל עם סיידר תפוחים, אני אכלתי כזה בלי ההאם ועם ארטישוק, הגאלטים של שנינו היו מצוינים. לגאלט יש טעם מאוד מובחן, יותר כבד מקרפ רגיל, קצת אגוזי וכפרי, וזה משתלב נהדר עם הנימוחות והטעמים העדינים של הביצה והגבינה ועם החמיצות והמרקם של הארטישוק. בשולחנות הסמוכים היו גם כאלה שהזמינו קרפים מתוקים שנראו טוב.

אחרי עוד שיטוט במארה בין החלונות היפים צעדנו לכיוון Rue Ramboteau הנחמד, והגענו ל- Pain de Sucre, פטיסרי יפה ונעים מאוד. עדן לקח לעצמו מרשמלו בטעם למונצ'לו, וביקשנו המלצה מהמוכרת מה עוד חייבים לטעום מאחר ואני ומרשמלו לא ממש חברים. היא שאלה אם נרצה קלאסיקה או משהו מקורי וכשאמרנו שמקורי, היא הפנתה אותנו לקינוח בשם רוזמרי, שכלל סאבלה רוזמרין, ריבת רובארב ופטל וקרם וניל. זה היה אחר מאוד מכל הטעמים היחסית מוכרים וחורפיים שטעמנו עד עכשיו (קרמל, שוקולד, וניל, ערמונים) וטעים מאוד, בעיקר הסאבלה שהיה עדין וחמאתי ונהדר. עדן, שטעם את המרשמלו מיד אחרי הרוזמרי, בקושי הרגיש בטעם הלימוני.

בהמשך הרחוב שוכנת Les Fees Patisseres, פטיסרי שנראית כמעט כמו מעבדה שקישטו לנואל, ובה קינוחים קטנטנים למדי. דבקנו בהמלצה של ספר הפטיסרי ולקחנו טארט וניל קטן ועדין. ראינו שלא רחוק משם יש את גן אנה פרנק, וחשנו שזו גזירת גורל, חייבים לאכול פטיסרי בגן אנה פרנק! היה קפוא למדי וירד גשם, רוב הספסלים היו רטובים, מסביב לספסלים היו תמונות של חיילים נאצים, זה לא היה הכי נוח, אבל ביחס לאנה פרנק מצבנו היה בסדר. בסוף מצאנו פינת ספסל לא רטובה, הוצאנו את ידינו הרועדות מהכפפות כי בכל זאת, צריך גם קצת לסבול, וטעמנו את הטארט וניל הזה, שהיה באמת פצפון ויקר, אבל פשוט אדיר. בין הבצק הפריך לבין קרם וניל שכנה שיכבה פריכה ומתפצפצת, אולי מרנג, אולי עוגייה, אולי גם וגם, מי יודע, שגרמה לכל העסק הזה להיות הרבה יותר מעניין. אנה פרנק הייתה גאה.

בשלב זה כבר התחיל להחשיך (שעות השמש קצרות מאוד בימים אלו. הזריחה רק בסביבות 8:45, והשקיעה, די בדומה לארץ, ב-16:45), והחלטנו לעשות מה שאף תייר בפריז מעולם לא עשה: לנסוע למגדל אייפל. בטיול הקודם שלנו התחמקנו באלגנטיות ורק עברנו ליד באיזה שיט בסן, אבל הפעם ידענו שהאורות בודאי יהיו יפים מתמיד ושיהיה שוק חג מולד נחמד באזור. אם כן, נסענו לאייפל. היה קר מאוד, אבל גם ככה לא היו לנו ממש כוונות לעלות למעלה. כאן רואים את עדן בודק אם אנחנו בדרך הנכונה.

עוד שוק חג מולד (אחרי זה של השאנז אליזה אנחנו כבר די מחוסנים), עוד קרמבו בינוני, והפעם גם כמה סצינות חג-מולד שדרשו את השתתפותנו.

למחרת נסענו מעלה מעלה, לא רחוק מכנסיית סאקרה-קר במונמרטר, והלכנו כמו יהודים טובים לראות בקולנוע פריזאי שמעוצב כמו מקדש פרעוני קומדיה אמריקנית. זה היה ללא ספק היום הקר ביותר, העליה למרומי ההר לא עזרה בקטע הזה, והיה ממש כיף לראות את Ghostbusters, מה גם שהלוקסור היה נעים למדי.

משם, מאחר ושנינו חסידים שוטים של אמנות נאיבית, צעדנו במרץ למוזיאון לאמנות נאיבית, אבל הוא מצידו לא היה חסיד שוטה של אמנות נאיבית. אמנם התחממנו שם קצת, אבל זה בערך הכול. למעשה, אם אתם ממש לא אוהבים אמנות נאיבית אולי תאהבו את המוזיאון, נראה שמי שאצר את התערוכה הנוכחית לגמרי רווה אמנות נאיבית ורצה הכול חוץ מנאיבי. אסור לצלם שם כך שאין תמונות, אז תצטרכו לקחת את המילה שלי בנושא. משם הלכנו (דרך עוד שוק חג מולד קטן, כמובן) בהוראת החברה מיכל לאכול את הקרואסון הטוב ביותר בפריז, ב- Grenier a Pain של rue de Abbesses (יש עוד סניפים אבל מיכל אומרת שרק שם טעים). היה שם כלבלב קטן וחמוד שקפץ על כולם ועורר את געגועיי לפזית.

 

והקרואסון? מופלא. פריך מבחוץ, רך ונימוח בפנים, חמאתי להלל, מופלא.

משם עברנו לרו דה מרטיר החמוד. התחלנו עם ארנו דלמונטל וקנינו שני מאפים: כף רגל של דוב (כן כן, שימו לב לצורה), מאפה של בצק עלים ממולא בפיסטוק ושוקולד לבן. הבצק היה טוב, הקרם היה לא מספיק פיסטוקי לטעמי והשוקולד העדין פשוט הפך את זה למתוק יותר ולא ממש הורגש בזכות עצמו. קנינו גם קוגלהוף קינמוני עם צימוקים שהיה נחמד מאוד בעיני עדן ונחמד וזהו בעיני (אני וצימוקים מעדיפים להיפגש שלא במסגרת עוגות) ואכלנו אותו רק בערב, בדירה, על כן התמונה החשוכה.

 

ממול שוכן Rose Bakery, סוג של מוקד עליה לרגל, בית קפה-מסעדה אורגניים שקיבלנו עליהם המלצה וגם הוציאו ספר שאני זוכרת שעלעלתי בו פעם. תשמעו, זה מקום מגניב, כולם היו נחמדים, אבל  יקר בטירוף ומיותר. אכלתי קיש קטנטן של אנדיב וגבינה כחולה- בצק ממש לא משהו, אנדיב טעים וגבינה כחולה בלתי מורגשת, עדן אכל סנדוויץ' פתוח עם עוף, דלעת, עגבניות וסלט (דווקא טעים), ואני לא צוחקת, זה היה סנדוויץ' ב-85 ש"ח. (עדן: אני מרגיש ששילמתי מלא כסף כדי שיעשו לתרנגולת פוצי מוצי). נבר אגיין.

במורד הרו שוכן גם הפטיסרי של סבסטיאן גודאר. המקום היה מקסים, אבל בהמלצת ספר הפטיסרי לקחנו מוסיפונטאן, מאפה שהמציא אביו של גודאר שכולל בצק פריך, שקדים וקרם וניל. למרבה הצער הקרם וניל התברר כחמאה עם קצת סוכר ווניל, כך שהרגשנו שזה קצת שמן עלינו (כן, נו, יש דבר כזה).

 

עוד בהמלצת שרון היינריך נכנסנו לחנות הממתקים השוודים קרמל, שהייתה פשוט מקסימה. אחרי לבטים לקחנו מטבעות שוקולד עם פצפוצי ליקריש (אם אתם אני: במבליק) פריכים. אנחנו חושבים ברצינות לחזור לשם לקנות עוד אחד כזה. זה גאוני. בחנות יש עוד כל מיני דברים שוודיים חמודים, כלים, בובות וגם כמה עותקים של בילבי בשוודית.

 

כאמור, זה היה היום הקר ביותר, או כמו שהטלפון של עדן אמר ברגעים הקשים (הוא קצת דרמה קווין. הטלפון. עדן פחות): 3-, מרגיש כמו 11-. כן. מעולם לא היה לי קר כל כך, ואני ירושלמית במקור (אם עניין הבמבליק לא הבהיר את זה). האצבעות קופאות, גם ברגליים וגם בידיים, הלחיים כואבות, אפילו המשקפיים והטבעות כמעט משאירות כוויות קור, חצי דקה של להוריד את הכפפות כדי ללחוץ על המצלמה או לבדוק את המפה במטרו מקפיאה כל כך את האצבעות שנדמה שהן תכף יוצאות מכלל שימוש ולא יחזרו לעולם. אם עד עכשיו הייתי מצהירה בלי למצמץ שאני מעדיפה לחיות במדינות קפואות שבהן חצי שנה יורד שלג, עכשיו אני כבר פחות בטוחה בקשר לזה. ובכלל, היה ערב קשה. גרבוז כותב להפליא על השדון הקטן שתוקף אותך כמה ימים לפני שאתה טס לחו"ל. למה אתה בכלל צריך את זה, שואל השד, למה אתה מוציא את כל הכסף שלך על זה, הרי כל מדינות דומות בסופו של דבר, וזו סתם טרחה. גרבוז לא כתב על השדון הארור של אמצע הטיול, כשפתאום אתה מתגעגע הביתה, וחושב שאולי שבוע היה ממש מספיק ואפשר כבר לחזור, ותוהה איך מסתדרים בלעדיך בעבודה ומה שלום פזית וחתולסקי ויוסקה ולמה עזבת אותם לכל כך הרבה זמן, ומה עם החברים והמשפחה, וכמה זמן לא שמעת עברית, ומה לכל הרוחות הקטע הזה של שעות האור המועטות, אולי גם זה משפיע על המצב-רוח? כן, לא קל, רבותיי, לא קל. המצברוח הזה ילווה אותנו עוד קצת, גם למחרת, אבל על זה כבר בפוסט הבא. בינתיים נאכל עוד שוקולד-במבליק. המשך יבוא.

 

 

 

 

 

 

 

 

פריז, חורף 2014, חלק א'

שלום חברות וחברים,

עם בוא הקריסמס/נואל/חורף-תל-אביבי-לא-חורפי במיוחד החלטנו לשאת מטלטלינו ולנסוע פריזה לכמעט-שבועיים. לקחנו עימנו צידה מועטה: "הפטיסרי הטובות בפריז" של שרון היינריך, מדריך אייוויטנס ששימש אותנו גם בנסיעתנו הקודמת, התנ"ך הגדול, מקור ההשראה הנפלא, "פריז תל אביב" של יאיר גרבוז ירום הודו ומפת גוגל מלאה בדברים שאנחנו רוצים לעשות. חוצמזה לקחנו גם המון סוודרים, מכנסיים חמים והרבה גרביים, יען כי קר (לנצח "כי קר" יזכיר לי את החידה הנושנה, "מה הקשר בין רבין, לחם וסוודר").

טסנו בטורקיש עם קונקשן באיסטנבול, חילקו לנו רחת לקומים קטנים וטעימים בתחילת הטיסה, והאוכל היה סביר ואף נחמד (עדן: אני ממש מרוצה מהם. *כעבור דקה* אלא אם כן נתרסק, ואז אני בהחלט מוריד להם כוכב). הגענו בליל הנואל וכמו פריזאים אמיתיים לקחנו RER ואז מטרו לדירתנו הזמנית שבין הרובע ה-11 ל-12, הוצאנו את האף מתחנת המטרו לקור שבחוץ והפטרנו "נו, כמו ירושלים, לא יותר גרוע", סחבנו את המזוודות שלוש קומות למעלה והתרסקנו לישון.

למחרת יצאנו אל הדרך וגילינו שלא כמו ירושלים. קר לנו, קר לנו מאוד. ז'תומרת, כמו ירושלים, אבל בימים הכי קפואים שלה. לא נורא, בכל זאת זו פריז ויש לנו גטקעס ולא נהסס להשתמש בו. מאחר וזה נראה כמו אחד הימים היותר חמים (6-2 מעלות) וגם רוב הדברים היו סגורים מפאת קדושת הנואל, צעדנו לעבר כיכר הבסטיל ומשם יצאנו לתור את טיילת קולי ורטה (La Coulee Vert).

הטיילת הנחמדה מתנשאת מעל הרחובות ומובילה בין שבילים ירוקים לכיוון יער ואנסן, ועם ההליכה התחממנו. בדרך אפשר להשקיף לתוך דירות של אנשים ולחלוף על פני הרבה פריזאים שעושים ג'וגינג. תרנו תרנו תרנו, עצרנו באמצע וירדנו לאכול קישים בינוניים ב- Maison Landemaine, אבל לקחנו לדרך לחמניית שוקולד לבן ופירות יער שהייתה נהדרת.

ההליכה התמשכה והתמשכה, ובאמצעה לא אכחיש שייתכן שהלכנו קצת לאיבוד, אבל היי, גיליתי מרכז ספורט על-שם פול ואלרי, שוו בנפשכם בארץ מרכז ספורט על-שם אברהם חלפי. בסופו של דבר הגענו ליער ואנסן (עדן לא הפסיק לרטון שאם יש משהו שההסטוריה לימדה אותנו זה שיהודים לא אמורים להסתובב ביערות).

שוטטנו עד לשאטו (נסו להגיד את זה מהר חמש פעמים), עשינו קצת אווו ו-אההה וצילמנו קלות.

במטרו, חב"דניק צעיר עלה על זה שאנחנו מדברים עברית והזמין אותנו לבית חב"ד הפריזאי לשבת. הוא היה חביב ביותר ודיבר עברית מצורפתת נחמדת, ואמר לפחות שלוש פעמים שכולנו יהודים. האישה שישבה לידנו נעצה מבטים המומים. בדרכנו לדירה, כמובן, עברנו בפטיסרי הקרוב וקנינו בוש דה נואל שוקולדי-קרמלי-אגוזי. אפרנטלי, הבוש דה נואל לצרפתים הוא מה שהסופגניה לנו. למרבה הצער זו התמונה היחידה שהצלחתי לצלם מהבוש ההוא:

בערב יצאנו אל שוק חג המולד של השאנז אליזה. כשאני אומרת "יצאנו" אני מתכוונת לכל הפריזאים ועוד כמה צרפתים באופן כללי וכל התיירים ששהו בעיר באותה עת. היה עמוס בטירוף וקצת מלחיץ, עד שנרגענו והתרגלנו ושמנו לב כמה יפה מסביב. האורות דלקו, כולם היו שמחים, היה ריח של קרפים ויין חם, והדוכנים מסביב המו אדם. אם כן, המון קרפים, ואפלים, צ'ורוס ויין חם, ערמונים על האש, דוכנים שנראים כמו יריד חוצות היוצר, הרבה אקססוריז אמנותיים יותר ופחות והכול יקר למדי אבל בנעימים.

אכלנו: קרמבו בדוכן של קרמבואים, בחרנו אחד עם דובדבני אמרנה (או: דובדבן אמרנה וקצת צבע) והוא היה בינוני למדי, והביסקוויט פחות מוצלח מבארץ; ערמונים על האש; שיפוד של פטל מצופה שוקולד נהדר.

עדן אכל מדוכן נורווגי סנדוויץ' של סלמון צלוי עם קרם פרש ואני צילמתי אותו. אגב, אם כל התמונות נראות לכם מפוקפקות, ובכן, נסו אתם לצלם עם כפפות.

אחר כך אכלנו גם תפוח אדמה מדורתי עם גבינת עיזים שהיה בינוני ומאחר וכל זה לא היה מספיק לנו, קינחנו בקרפ עם שוקולד (מסתבר ששוקולד=נוטלה) ובננות שהיה נהדר ממש. בכיכר הקונקורד היה גלגל ענק עם תור אימתני שויתרנו עליו אחר כבוד.

בבוקר החלטנו שחייבים לראות את מארש ד'אליגר, הלא הוא שוק האלג'יראים,  Le Marche D'aligre, שוק גדול ויפה שבמרכזו הוא שוק פשפשים, מסביבו יש דוכנים יפים של פירות וירקות ובמרכזו שוק מקורה עם דוכנים של שרקוטרי ופרומאז'רי.

ליקטנו ארוחת בוקר נהדרת עם קרואסונים, כמה גבינות וקצת פירות (מאחר ובפעם הקודמת שהיינו אכלנו פירות יער כמים, התפתינו וקנינו בדוכן היחיד שהיו בו אוכמניות ודובדבנים, אבל הם כבר לא היו במיטבם והדבר הכי מוצלח בארוחה היה דווקא האגס, שנראה כמו נאשי על ספידים והיה מתוק ונהדר).

אחר כך יצאנו אל Musée de la Monnaie de Paris בסאן ז'רמן לראות את התערוכה של פול מקארת'י, כי אנחנו תל-אביבים סמולנים וקראנו עליה בהארץ. זו תערוכה קשה, למעריכי מיצגים אומנותיים הארדקור, ועדיין, תערוכה נהדרת. כזו שהסמליות שבה לא פשטנית ושקופה, ומצד שני ניתנת לפיענוח, פועלת בשלל רבדים ומעוררת מחשבה. הסתובבנו כמה פעמים, דיברנו על קפיטליזם, דת, אנאליות ופסי-ייצור ויצאנו בחזרה אל הקור עם השראה ושאר רוח.

משם לא הייתה לנו שום ברירה אלא להתחיל לאכול פטיסרי כאילו אין כולסטרול בעולם. התחלנו עם ל'דורי (שמישהו יסביר לי אחת ולתמיד איך מבטאים את זה) ברו בונפרטה, לקחנו כמה מקרונים לדרך וכמעט מיד הכנסנו אותם לתיק ושכחנו מהם כי מצאנו את שוק חג המולד הקטן והחמוד של סאן ז'רמן, ואז ראינו שאנחנו ממש קרובים לפייר הרמה, אומג אומג אומג! פייר הרמה המה אדם וכמובן שנגמרו כבר כל הקרואסון איספהן, אבל אכלנו קוני אמאן שהיה נחמד ומאפה נפלא שאין שום סיכוי שאזכור את שמו (שתי מילים, מילה שניה דומה למנדיצ'י, מישהו?) שכלל בצק פריך, עוגת לימון וקרם שקדים עם אגוזי לוז נהדרים מעל. אכלנו אותם בכיכר סנט סולפיס בצוותא עם חבורת יונים נלהבת, וצפינו משתאים באיש שהגיע על אופניים וכל היונים מיד נקבצו ובאו אליו, הוא פתח שקית פירורי לחם, פיזר והמשיך לנסוע.

לא רחוק משם שוכן השוקולטייר פטריק רוז'ה. היינו ילדים טובים והיו לנו כוונות להקשיב למדריך הפטיסרי ולאכול את חצאי העיגולים, אבל מאחר והבענו בפני המוכרת כוונות לאכול רק פרלינים בודדים (הם היו יקרים מאוד. מאוד מאוד), היא נזפה בנו ש- You cannot haf dis! ויצאנו חזרה לכיכר ואכלנו את שלושת הפרלינים שלנו: אחד עם לימון ובזיליקום שהיה מוזר ועדן התעלף ממנו ואלמלא המוכרת השוקולד-נאצי היה חוזר וקונה עוד שניים כאלה, אחד עם תה שפור דה לייף אוף מי לא הייתי מזהה בו את התה, ואחרון חביב עם שקדים מקורמלים שהיה נהדר. בכל מקרה, חלון הראווה היה יפה מאוד, עם ציפורים משוקולד.

משם הלכנו לז'ראר מולה, שהחנות הגדולה שלו הייתה סגורה אבל היה עליה שלט שהפנה אותנו לסלון דה תה שלו. ואיזה מזל שכך. בסלון המטבח היה סגור, אבל המלצר הנחמד להפליא הציע לנו שתיה חמה וקינוחים. בחרנו טארט לימון-מרנג שהיה מצוין, עם בצק פריך מופלא, שתיתי את השוקולה-שו הראשון שלי (כן ירבו) ועדן שתה תה מצוין.

(דברים להגיד למלצר שהביא לך כוס שוקולה שו וכוס חלב חם כשנשארה כמעט כל הכוס של החלב החם: "סילוופלה תארוז לי לקחת" / "סה טו עם השוקולה שו ובכלל לא השתמשתי בחלב, אתה יכול להחליף אותו בעוד שוקולה שו?" / "סילוופלה תזכה אותי על החלב, לא שתיתי אותו הכלל, זה לפחות שני יורו, אל תסתכל עלי ככה, קנינו אתמול חלב, אנחנו יודעים בדיוק כמה זה עולה. ג'ואיש פיפול אר ורי גוד וויז מאני, מכיר הסוחר מונציה? דוד של סבא רבא שלי")

הלכנו לטייל קצת בגני לוקסמבורג אבל הקור הבריח אותנו אל המטרו. אחר כך יצאנו לאכול ארוחת ערב ב- Le Pure Cafe הקרוב אלינו, מאחר וירד גשם והיה קר מאוד מאוד. האוכל היה יקר ולא מדהים, אבל היו נחמדים אלינו מאוד.

לסיום, אילוסטרציה: מה קורה למקרונים של לאדורי שנשארו יום שלם בשקית?

המשך יבוא!

 

מסע בעקבות הקינוחים השווים של תל אביב

אני יודעת, אני יודעת, מלא זמן לא עדכנתי את הבלוג, אבל אני לא רואה דרך שווה יותר להעיר אותו מתרדמתו מזה: יום המתוקים הגדול של עדן וציפי ברחבי תל אביב, שבעקבות סימני המצוקה של הגוף האנושי הפך ליום המתוקים הבינוני בגודלו של עדן וציפי ברחבי תל אביב, ועדיין. ובכן, אחרי שאחד הימים הכי כיפיים שהיו לנו בפריז באביב הקודם היה יום שבו עברנו מפטיסרי לפטיסרי בחיפוש אחר קינוחים שווים, עדן הכריז שהשנה, לכבוד יום הולדתו, הוא מבקש לעשות משהו דומה בתל אביב.

לפיכך, שינסתי מקלדת והתחלתי לעשות תחקיר. היו כמה מקומות שהיה ברור לי שחייבים להגיע אליהם (דלאל) וכמה קינוחים שידעתי שחייבים להגיע אליהם (קראק פאי בקפה 48), ובנוסף אליהם ליקטתי פיסות אינפורמציה, נעזרתי בחברים, פתחתי קובץ אקסל (אני בחורה רצינית. לפעמים.) ובעקבותיו התחלנו לתכנן מסלול. בסופו של דבר לא הצלחנו להגיע להכל, כמובן, אבל אני כאן לשירותכם, ובנוסף ללייבטוויטינג במהלך היום, אני מציגה בפניכם את הפוסט עם כל המקומות והקינוחים פלוס מה שלא הספקנו, ואתם מתבקשים, כמובן, לספר לי לאן הייתם הולכים במקומנו, כי, אתם יודעים, צריך ליהנות כל עוד אפשר.

לפני שמתחילים, הערה לסדר: בפריז אכלנו אמנם קינוחים מדהימים ממש, אבל עד הצהריים רציתי למות. עדן, לעומתי, היה יכול להמשיך לעוד כמה מקומות. כדי שזה לא יקרה שוב החלטתי רק לטעום מכל קינוח קצת ולהשאיר לו את השאר, כך ששנינו רצינו למות בערך באותו שלב. לתשומת לבכם.

קדימה, מתחילים:

אם כך, את היום פתחנו ב- Carême– פטיסרי בסגנון צרפתי שמתחבא בין המוסכים של נחלת יצחק. לא הגענו עם המלצה מסוימת לאיזה קינוח לבחור והלכנו עם הלב והמלצת העובדות במקום: פיננסייר פירות יער (28 ש"ח). את הפיננסייר (שנקרא כך משום שהיה אהוד על בנקאים באזור מסוים בפריז, או משו כזה, כך מורה לי זכרוני המשובש) אני מכירה בדרך כלל בגרסה קצת יותר אוורירית ובלי קישוטים, אבל במקרה הזה הוא הגיע על-גבי תחתית פריכה ועשירה ולווה בקרם פירות יער, מרנג, תותים ואוכמניות. היה טעים, אבל לא מלהיב במיוחד ובפעם הבאה אולי נלך על אקלייר או משהו שוקולדי. בכל מקרה הקינוחים נראים טוב ושווה להגיע לשם.
Carême, מעבר יבוק 5, תל אביב, שעות פתיחה: 7:30-24:00

משם המשכנו לרביבה וסיליה. התכנון שלנו היה לפעול לפי ההמלצות ולאכול מאפה מרציפן, אבל הוא נגמר. מאחר והמקרונים שלהן אמורים להיות מהטובים בארץ, החלטנו ללכת על זה: בחרנו שלושה מקרונים (שלושה ש"ח ליחידה) ושלוש מרמלדות (שני ש"ח ליחידה). מקרון הקסיס, הסגול, היה נפלא ולא נפל מהטובים ביותר שטעמנו בפריז. הפיסטוק היה פחות מסעיר והאשכולית האדומה לא הפילה אותנו. במרמלדות, כולן מתפוצצות מטעמים, בחרנו אחד מכל טעם שהיה: פירות יער, פסיפלורה ומשמש. תיקו בין המשמש לפירות יער, כשאני נוטה למשמש. יש לציין שכאן לא התאפקנו ורכשנו פלוט קטן של זיתים וגבינה. בכל זאת, בוקר, והדברים שהיחידים שאכלנו היו סוכר ופירות.
רביבה וסיליה, הארבעה 24, תל אביב (יש גם את מסעדת האם ברמת השרון ועוד סניף במתחם G), שעות פתיחה: 7:00-19:00

חצינו את הכביש, צעדנו במרץ (סוכר וכו') והגענו למתחם שרונה. המתחם, בשלב זה, עוד במצב חצי אפוי. הרבה בניה באזור, הרבה מקומות עוד לא לגמרי פתוחים, השילוט מאוד לא ברור ולקח לנו זמן למצוא, אבל היה שווה את זה לגמרי. מתחת למסעדת וילהלמינה שוכן הבוטיק של אורן בקר. יורדים במדרגות ונכנסים למערה (לכן התאורה המפוקפקת בתמונה) ואז מגיע החלק הקשה: הויטרינה בבוטיק מלאה בדברים שרצינו לטעום. ראוי לציין גם שבעוד שבהרבה מקומות מסוג זה כל הויטרינה מלאה בגוונים של שוקולד ווניל, מקסימום איזה תות ופיסטוק, נראה שאורן בקר לא בוחל בצבעי מאכל. גם אם הקונוטציה של צבעי מאכל לא בהכרח חיובית, אי אפשר שלא לחייך כשבויטרינה שלו מוצאים קינוחים ורדרדים, צהבהבים וסגולים, בסך הכול אנחנו מגיעים למקומות כאלה כדי להיות קצת ילדים שוב, והמקום הזה מצליח לגמרי להשיב אותנו לכמיהה הילדותית למתוק. העובדת הנחמדה מאוד עזרה לנו להגיע להחלטה, ואחרי גמר מותח בין קרואסון שקדים ופטל שנראה אגדי לבין קינוח בשם פינאט – החלטנו על הפינאט (34 ש"ח), מדובר במוס שוקולד חלב שבתוכו מסתתר קרמל מלוח עם בוטנים. הו, אלי. זה היה נפלא, ובהחלט המנצח הגדול של היום. נחזור, גם אם שרונה עושה רושם של רמת השרון ב', נחזור.
הבוטיק של אורן בקר, דוד אלעזר 24, מתחם שרונה, תל אביב, פתוח 24 שעות ביממה

פנינו בקפלן שמאלה, הלכנו לאבן גבירול ועצרנו בקרדינל של השוקולטייר אלי טראב. היינו צנועים והסתפקנו בפרלין אחד של שוקולד חלב ואחד של מריר (9 ש"ח לשניהם). בחרנו במריר עם קרם מנטה שבדיוק יצא מהתבנית ובפרלין שוקולד חלב עם חליטת ורדים. השוקולד עצמו היה מעולה בשני המקרים, מהמילויים לא נפלנו, בעיקר מהורדים, טעם שתמיד מועד לפורענות בגלל החשש לטעם-מטהר-אוויר.
קרדינל, אבן גבירול 60, תל אביב, שעות פתיחה: 9:30-21:00

משם המשכנו קצת ועצרנו בבראסרי. אמנם הקינוחים מגיעים מהבייקרי, אבל הוא היה מלא וגם יותר נחמד לשבת בבראסרי, כך שאנחנו כנראה בני האנוש היחידים שיצאו אי-פעם מהבראסרי עם חשבון של 12 ש"ח. מטרתנו המקורית היתה פאי לימון, אבל בשעה זו של הבוקר הוא עוד לא הוגש, כך שנאלצנו, מסכנים שכמונו, לאכול משהו שכבר אכלנו בעבר וידענו כמה הוא טעים: מאפין תפוז. מדובר במאפה באמת מעולה, תפוזי וניחוחי ורך, מצד שני, 12 ש"ח למאפין זה לא מעט.
בראסרי, אבן גבירול 70, תל אביב, פתוח 24 שעות ביממה

התלבטנו אם זה הזמן לעשות הפסקה, אבל הרגשנו שאנחנו עוד בסדר, חצינו את הכיכר והלכנו על שדרות בן גוריון עד לדיזנגוף, פנינו ימינה והגענו לנולה בייקרי (סורי, לא מוצאת אתר). את הרעיון ואת העיצוב אני ממש אוהבת, מאפיה אמריקאית הארדקור, בצבעי פסטל וריח כבד ונפלא של שוקולד וקרמל. כבר אכלנו שם פעם ארוחת בוקר (שהייתה בסדר, ציפינו ליותר), ויצא לנו כמה פעמים למות מערגה לעוגיות החתונה המקסיקניות שלהם, ליום ההולדת של עצמי רכשתי Mud Pie שהיה מעולה, והפעם עדן בחר מהויטרינה Rocky Road in a Jar או במבטא ישראלי, רוקי רוד אין א ג'אר (28 ש"ח). רוקי רואד, למקרה שסוכר אמריקני לא זורם בעורקיכם, הוא חטיף שוקולד חלב ומרשמלו, שאפשר למצוא גם בצורת גלידה עם שוקולד חלב ומרשמלו. במקרה של נולה, קיבלנו שכבות של קצפת עם בראוניז, פקאנים ומיני-מרשמלו. אני לא ממש בקטע של מרשמלו, אבל הבראוניז עם הקצפת והפקאנים היו טעימים ועדן אהב את העסק בשלמותו. למרבה הצער, לא הצלחנו לאכול את כל הצנצנת, אבל רק משום שחשנו שזה יותר מדי קצפת לשלב זה של היום.
נולה אמריקן בייקרי, דיזנגוף 197, תל אביב, שעות פתיחה: 7:30-22:00

כאן הגענו לשלב הקינוח המטורף. פשוט היינו חייבים לטעום את הגלידה בפיתה של אייל שני. בסניף השני של המזנון, זה שנמצא מול גן מאיר (שוב, אין אתר), אייל שני מגיש לקינוח קצה של פיתה עם גלידה שהוא מכין בעצמו ממסטיק, לא החומר הלעיס, אלא המקור, אלת המסטיק. ב-5 ש"ח קיבלנו מה שנהוג לכנות בעגת המזנון שורה, הקצה של הפיתה, שבתחתיתה התחבאו בננות מקורמלות ומעליה גלידת המסטיק. טעימה מהגלידה גרמה לנו לעשות פרצוף, היא לא מה שמצפים מגלידה אלא, אמממ, מה שמצפים משֹיח. אין דרך נעימה לומר זאת, יש לה טעם ברור של שרף. מצד שני, כשלקחנו ביס רציני, קצת פיתה, קצת בננות וקצת גלידה, חל שיפור משמעותי. לא יודעת אם ננסה את זה שוב, אבל לחובבי קינוחי האקסטרים מדובר בחובה.
מזנון, קינג ג'ורג' 30, 12:00-24:00

אוקיי, כאן עשינו הפסקה לצרכי אוכל אמיתי, זה היה מיותר לגמרי (גם כי זה תפס מקום של מתוקים וגם כי לא היה משהו. אם אתם אוכלים אוכל פרסי, העדיפו תמיד את סלימי וותרו על כורש הגדול, או מה שהיה פעם חאפז). הלכנו הביתה והתעלפנו לשעה.

יצאנו שוב אל הדרך בכוחות מחודשים. או לפחות כך חשבנו. בכל מקרה, אמנם מדובר בספיישל, אבל נראה שהוא מככב בטוטו מזה זמן-מה, כי אמרו לנו שאנחנו חייבים לאכול בטוטו סנט אונורה או פרח לימון. אז הלכנו על פרח לימון (48 ש"ח). כל הכבוד לנו על הבחירה המשובחת. בפרח לימון יש קרם לימון, קרם מסקרפונה, קראמבל חמאתי עם שברי פולי קקאו, פטל שחור, קולי פירות יער וגם קצת אמנון ותמר, כי למה לא בעצם. בשלב מסוים עדן אמר שאם הוא ממשיך לאכול, הסיכוי שנצליח לאכול עוד קינוח אחר כך שואף לאפס. מצד שני, קינוח שעולה כמעט 50 ש"ח זה לא משהו שאפשר להשאיר בצלחת. מה גם שהוא היה נפלא, נפלא. אם כך, בשיתוף פעולה אכלנו אותו עד הסוף. היה קשה אבל מישהו היה חייב לעשות את זה.
טוטו, ברקוביץ 4, תל אביב, 12:30-24:00

זהו, בשלב זה הכרנו במגבלנותינו ופרשנו, אבל נשארו עוד לא מעט מקומות ברשימה שלנו שחייבים לחזור אליהם מתישהו, והנה הם, לרווחת הציבור:

1. קראק פאי בקפה 48
2. דלאל-הקונדיטוריה
3. ואפל בלגי בחגיגה של בבט (אין אתר, אבל מדובר במוסד שבירושלים הייתי בת-בית בו. הבעלים עברה לתל אביב וכעת היא מכינה את הופל המעולה בתבל ואת השוקו חם שלה בנחלת יצחק, חפץ חיים 8)
4. כנאפה לשניים ביפו-תל אביב
5. משהו מהספיישלים באונאמי
6. ביצת פברז'ה במול ים (ואם כבר אתם מוכנים להוציא מלאנתלפים שקל על קינוח, אני משערת שגם לכתית יש מה להציע)
7. פאי תפוחים עם רוטב בייליז או מוס שוקולד בכוס של חצי פיינט במולי בלומס
8. פחות או יותר כל הקינוחים בהרברט סמואל

 

 

גרנולה to die for

כן כן, אני יודעת שאני כותבת פעם ב-, אבל אתם חייבים להודות שכשסופסוף יש פוסט הוא מלא תוכן משמעותי ומופלא, כזה שלא תדעו איך חייתם בלעדיו. חייבים אמרתי.

הפעם, מתכון לגרנולה שזה בגדר פשע לאנושות לא לחלוק אותו עם אחרים. המתכון ממש קל, להכין אותו בבית זול בהרבה מלקנות גרנולה מוכנה, אתם יודעים בדיוק מה הכנסתם אל הגרנולה (ויכולים להפחית/להוסיף כאוות נפשכם), וכשתתנו לאנשים לטעום הם מיד ירצו את המתכון ויתלו בכם מבטי הערכה. כן כן.

זה התחיל ברכבת לבאר שבע, קצת אחרי לוד, שרון עלתה לרכבת, התיישבה ליידי ואמרה "יש לי משהו בשבילך". שקית גרנולה תמימה התגלתה כגרנולה הכי טעימה שאכלתי ever. אז אחרי שחיסלתי את השקית במהירות שבה פזית כלבתי שואבת את האוכל מהקערה שלה כל בוקר, דרשתי מתכון (זה הלך בערך ככה: מתכון! אני חייבת מתכון!).

פזית מביטה בערגה לעבר קערת האוכל שלה

אז מסתבר שבנזוגה של שרון, אילן, שזכיתי במהלך הסמסטר לטעום כמה מהניסויים הטעימים שערך בתחום הלחם, עוסק גם במדעי הגרנולה. לבקשתי קיבלתי את המתכון שהיה מצולם מספר בלתי מזוהה וכשהתבכיינתי שהמתכון דורש 100 ג' חמאה וזה לא ממש משהו שאני מרשה לעצמי, שרון מסרה לי באמצעות אילן שאפשר להפחית את כמויות החמאה ושהם מפחיתים משמעותית את כמות הסוכר.

אם כך, ערכתי ניסויים, שיניתי כמה שינויים, ויצא נהדר. נהדר איי טל יו. בינתיים גיליתי שהמתכון לקוח מתוך "המטבח הבריא של על השולחן", שזה קצת משעשע כי יש לי אותו בבית, אבל כנראה הייתי צריכה לטעום כדי לראות את האור. על כל פנים, הפחתתי משמעותית את כמות החמאה וקצת את כמות הסוכר ויצא נהדר.

כך עושים: נחמם תנור ל-170 מעלות. בסיר קטן נערבב קוביות חמאה (הפחתנו מ-100 ג' ל-30 ג' ויצא לנו יופי, יאי!), רבע כוס שמן, 1/4 כוס סוכר (במתכון המקורי חום בהיר, אני תמיד עם חום כהה) ו-1/4 כוס סילאן מעל אש נמוכה. נערבב עד שלא רק החמאה נמסה אלא גם הסוכר, ועם סוכר חום כהה זה לוקח טיפה יותר זמן. בערך חמש דקות.

נניח את התערובת בצד. עכשיו ניקח 400 ג' (4 כוסות) שיבולת שועל שלמה – שימו לב לא לקנות שיבולת שועל אינסטנט, שזו שיבולת שועל שבורה כדי שיהיה אפשר להכין ממנה דייסה ודברים מגעילים כאלה יותר מהר. אנחנו עם שיבולת השועל השלמה, הארדקור. בדרך כלל יש שקיות של זה ממש לצד קופסאות האינסטנט, ותמצאו כמה וכמה סוגים בחנויות טבע – ונשפוך לקערה גדולה. נוסיף לשיבולת השועל השלמה שלנו כוס וחצי שקדים טבעיים ונערבב, ונשפוך מעליהם את תערובת הסילאן. נערבב טוב טוב כך שהנוזלים יצפו את כל השיבולות (עוד מישו מתחיל לחשוב ששיבולת שועל שלמה זה יופי של שם ללהקה? לא? טוב).

\

את התערובת הנעימה הזו נעביר אל תבנית תנור גדולה שעליה הנחנו מבעוד מועד נייר אפיה, ונשטח את העסק יפה כך שתהיה שכבה פחותויותר אחידה בגובהה על התבנית. שמתם לב, ואני גאה בכם, שהצימוקים עוד לא נכנסו אל התערובת וזה משום שהצימוקים טעימים כפי שהם ולא זקוקים לאפיה. נוסיף אותם בסוף. נכניס את התבנית לתנור ונאפה ל-25-30 דקות. מדי 10 דקות נפתח את התנור ונערבב מעט את התערובת כך שכל השיבולות תקבלנה שיזוף שווה. אפשר עם מזלג, עדיף עם תרווד שירשתם מסבתא.

לידיעתכם, בערך בשלב זה הבית שלכם יתמלא בריחות כאלה שתעריצו את עצמכם. הגרנולה מוכנה כשהשיבולות זהובות ויפות ופריכות, אתם תראו. אם אתם לא בטוחים אפשר לקחת כמה שיבולות, לצנן קצת כדי לא לחטוף כוויה בלשון ולטעום. כשמוכן נוציא את התבנית ונצנן אותה, אפשר על אדן החלון.

כשתכולת התבנית הצטננה, נגלה שהשיבולות נדבקו זו לזו בזכות הקרמל הסילאני-חמאתי שהכנו. כאן מגיע השלב הנחמד שבו נפורר את הגושים עם הידיים או עם התרווד שירשנו, אפשר לעשות את כל זה ממש על גבי התבנית, ואז נוסיף כוס צימוקים כהים (כי כולנו יודעים שצימוקים כהים טעימים פי כמה מצימוקים בהירים).

נערבב את העסק ונעביר לקופסא אטומה או לצנצנות של קפה שאנחנו אוגרים ללא יכולת להפסיק, לא לפני שננשנש חצי ישר מהתבנית. בימים הקרובים ניקח איתנו שקיות קטנות של גרנולה כדי שכולם יאהבו אותנו ויבקשו מתכון.

כמה הערות לפני המתכון הסופי:

• לא הייתי מנסה להעלים את החמאה לגמרי משום שאפילו מעט ממנה נותן טעם חמאתי לגרנולה (ומדובר בממש מעט חמאה על כמות גדולה של גרנולה). אם אתם מנסים להחליף הכול בשמן ספרו לי איך יצא. הייתי אומרת לטבעונים שביניכם להחליף את החמאה בשמן קוקוס אבל קוקוס הוא האויב ואנחנו לא אוהבים אותו והוא איכסה-פיכסה. 
• זה המתכון הכי גמיש בעולם מבחינת תוספות והפחתות. נסו את כל סוגי האגוזים והפירות היבשים שבא לכם להיתקל בהם באמצע גרנולה. אפשר להוסיף גם קצת שומשום ופשתן לתוספת בריאות (רק להיזהר שהשומשום לא ייחרך לפני השיבולת), כלמיני סוגי גרעינים גם ישמחו להצטרף, רק הקפידו להוסיף את הפירות אחרי האפיה ואת מה שדורש קליה קלה לפני האפיה.
• לפעמים הגרנולה מאבדת קצת פריכות. מובן שלי זה לא קרה כי בתוך פחות משבוע חיסלתי את כולה, אבל אם היא ישבה קצת והיא כבר פחות פריכה, קראתי פעם (לא זוכרת איפה, צר לי) שאפשר לתת לה עוד חמש דקות על תבנית תנור ב-170 מעלות והיא תחזור להיות כמו חדשה.

יאללה יאללה, תני מתכון:

גרנולה מופלאה / במקור מהמטבח הבריא של השולחן, המתכון הראשון כאן, דרך אילן ושרון, עם שיפוצים

לקילו גרנולה:

30 גרם חמאה חתוכה לקוביות

1/4 כוס שמן

1/4 כוס סוכר חום כהה (אפשר גם דמררה)

1/4 כוס סילאן

400 גרם (4 כוסות) שיבולת שועל שלמה (לא אינסטנט)

1 ו-1/2 כוסות שקדים שלמים

1 כוס צימוקים כהים

נחמם תנור ל-170 מעלות.
בסיר קטן נניח את החמאה, השמן, הסוכר והסילאן ונערבב על גבי אש נמוכה עד שהחמאה והסוכר נמסים לחלוטין. נסיר מהאש ונניח בצד.
בקערה גדולה נערבב את שיבולת השועל עם השקדים. נוסיף את תערובת הסילאן ונערבב היטב עד שהשיבולת מצופה כולה.
על-גבי תבנית עם נייר אפיה נשטח את התערובת ונכניס לתנור ל-25-30 דקות. מדי עשר דקות נערבב את הגרנולה.
כששיבולת השועל זהובה ופריכה נוציא את התבנית ונצנן את הגרנולה. כשהיא קרה, נשבור ונפורר את גושי שיבולת השועל. נוסיף צימוקים ונערבב. נעביר לצנצנות או לקופסאות אטומות. 

עכשיו שיר. גם כי אצלי בראש הם אוכלים גרנולה ביומולדת, וגם כי סופסוף "פינוקיו" עלה לבאנדקאמפ. מזלטוב!

 

עוגת שמרים על בסיס שמן

היי חברים,

הרבה זמן לא היה לנו פה סתם מתכון, גוד אולד פאשנד מתכון. אז הנה, לקחתי הפסקה מטרדות היומיום (בכל זאת שבת) כדי לשתף אתכם בגילוי מרעיש ומשמח כל לב מי שמנסה להימנע מחמאה, בין אם זה מסיבות כשרות או בריאות (סליחה טבעונים, יש בבצק הזה ביצים, בהצלחה לכם עם לנסות להחליף אותם עם מי-פשתן).

רציתי לכתוב שאני לא צריכה להכביר בפרטים אודות אהבתי העזה לעוגות שמרים, אבל אז החלטתי שאני דווקא כן צריכה, אז הנה אני מכבירה: עוגות שמרים הן דבר נפלא, במובן המקורי והנשכח של המילה "נפלא". מערבבים חומרים בסיסיים לחלוטין ומתרחש פלא: מה שנראה כמו אבקה גרגירית ותמימה משחרר אוויר כאילו אין מחר, מרים את הבצק למעלה ויוצר בצק כה נהדר. ולא רק זה, כל מי שאופה עוגות שמרים יודע שאין כמו גאוות-אופי-עוגות-שמרים, וכל מי שטועם עוגות שמרים ביתיות יודע שזו העוגה הכי מנחמת שיש, או כמו שאומרים ביידיש, "היימיש".

לא נכחיש שזה היה שבוע שדרש נחמה. כולנו עברנו את מבצע "עמוד-ענן" הארור בדרך כזו או אחרת ובואו לא ניכנס לזה יותר מדי, בכל זאת באנו לאכול, אבל לא פלא שכל השבוע בישלתי ואפיתי ללא הרף. מעבר לריפוי בעיסוק המעולה שהוא בישול (שני קילו קרמבולה מנוקה ופרוסה זו דוגמא טובה לריפוי בעיסוק), ההתעסקות באוכל ובמטבח מחזירה איזו תחושה של בית שפתאום התערערה קצת לנוכח האזעקות.

כמה מילים למי ששמרים קצת מפחידים אותו: אל חשש.

אתם לא צריכים לעשות כמעט כלום. תנו לשמרים לעשות את העבודה. אתם רק צריכים ללוש, או לתת למערבל המעולה שלכם ללוש, אחר כך ללכת לעסקיכם ולתת לבצק לתפוח מאליו, אחר כך לרדד, למלא כאוות נפשכם, לקפל- וזה כבר ממש משחק ילדים, אל תשכחו את השעות שודאי העברתם בללוש פלסטלינה או פליידו ודומיהם רק לפני כמה שנים- לתת לשמרים לעבוד עוד טיפה ואז לתנור, וההצלחה, תחושת הסיפוק והטעם המצוין מובטחים.

המתכון הבסיסי הגיע מכאן, כשנמאס לי לא לאפות ולצרוך עוגות שמרים טובות רק בגלל ההימנעות מחמאה. בצר לי גיגלתי "בצק שמרים על בסיס שמן" וגוגל הביאני הלום, וטוב שכך, כי הבצק שמציעה "מעז יצא מתוק" הטובה משובח ולא נופל במאום מאף בצק שמרים שהכנתי. הבעיה היחידה איתו היא שהוא כל כך טעים וגם לא מתוק מדי, כך שקשה להפסיק לאכול אותו. לנוחיותכם קיצצתי אותו לחצי, משום ששש עוגות שמרים זה המון, אין לי מקום בפריזר, זה בכל זאת עוגה, ויש לי רק שלוש תבניות אינגליש קייק. ערכתי שינויים קלים ממש: כמות המים התמעטה, ואני לא שמה את המלח יחד עם כל המרכיבים בהתחלה כי לימדוני רבותיי שמלח ושמרים לא אוהבים זה את זה, כך שהשמרים צריכים להיטמע בשאר החומרים קודם ורק אז יש להוסיף את המלח.

יאללה יאללה, תני מתכון: 

בצק שמרים על בסיס שמן

500 ג' קמח (במתכון המקורי מצויין שאפשר להמיר בקמח מלא ואז להוסיף עוד 1/4 כוס מים- לא ניסיתי)

1 כף שמרים יבשים (יבשים. אני נשבעת בשמם. קונים חבילה גדולה, שמים במקרר, זה מחזיק נצח ולא צריך להתסיס ולא שומדבר)

1/2 כוס סוכר

בין 1/2 ל-1/3 כוס שמן (אף פעם לא הייתי טובה בשברים. מזגו לכוס המדידה שלכם שמן והפסיקו איפשהו בין קו ה-1/2 לקו ה1/3)

2 ביצי חופש

3/4 כוס מים פושרים

קורט מלח

1. אל תקשיבו למי שאומר לכם לערבב את כל החומרים יחד, תקשיבו לי! הסדר החכם לעבוד איתו הוא לשים קודם את השמן והביצים ורק אז את הקמח, כך לא תישארו עם קמח דבוק לתחתית המערבל. אם כך, נניח בקערת המערבל לפי הסדר הזה: שמן, ביצים, קמח, שמרים, סוכר. נתחיל לערבל לאט עם וו הלישה. (דרך אגב, אם אין לכם מערבל, עשו את אותו הדבר בקערה רגילה והתחילו ללוש עם הידיים).
2. כעת ניצוק את המים לאט לאט. יכול להיות שנזדקק לקצת יותר מים, יכול להיות שפחות, זה תלוי בשלל גורמים כמו הלחות באוויר והקמח. לכן נתחיל עם מעט מים ונוסיף לפי תחושתנו. הבצק צריך להיות קצת דביק בשלב זה אבל לא יותר מדי. אם הוא דביק מדי ואתם חשים שהוספתם יותר מדי מים- אל חשש. אפשר להפסיק את פעולת המערבל, לפזר עוד חצי כפית קמח מעל הבצק ולהפעיל שוב.
3. כשהבצק מרגיש כמו בצק נוסיף את המלח ונמשיך לערבל במהירות איטית (אוקסימורון!) 10 דקות. כאמור, אם אין מערבל, עושים בדיוק את אותו הדבר רק עם הידיים ומבקשים מפילנטרופ כלשהו שיקנה לכם מערבל.
4.  כעת נשים ממש מעט שמן על הידיים ונשמן את הבצק סביב סביב. נחזיר את הבצק המשומן לקערה, נכסה את הקערה באופן רופף בשקית ניילון או נפרוס מעליה מגבת נקיה ונניח אותה בסביבה חמימה לשעתיים. אם חם בחוץ אפשר להשאיר על השיש, אם יש לכם חלון עם שמש עדיף לשים שם. אפשר גם להשאיר ללילה שלם במקרר.
5. הקסם התרחש, הבצק תפח, הידד! נחלק את הבצק לשלושה כדורים שווים, פחות או יותר, בגודלם. נפנה את השיש, נוודא שהוא נקי ויבש, נפרוש עליו נייר אפיה כי יהיה הרבה יותר קל להרים אחר כך את הבצק מנייר אפיה ולא מהשיש, ונקמח קלות את המשטח, את הבצק ואת המערוך.
6. יש סיבה שאין כאן תמונות. בשלב הזה כדור הבצק שלכם אמור להפוך למלבן. אם אתם אני, הוא יהפוך למשהו בין אליפסה למלבן, ותנו לי להגיד לכם, זה ממש בסדר. זה יוצא טעים, זה גם יצא בסוף יפה, וזה ברוח הוואבי-סאבי: יופי טבעי שהוא בר-חלוף (כי תכף נאכל אותו) ואינו מושלם. בכל מקרה כדאי שהבצק הבלתי מושלם שלנו יהיה בעובי של כ-3 מילימטר.
7. מעבירים את המלבן-אליפסה שלנו למשטח אחר- לי נוח להניח אותו על קרש חיתוך- וממשיכים לשטח את שאר הכדורים.
8. כעת למילוי: נמרח את המילוי הנבחר (מיד נגיע לרעיונות למילויים שונים), נגלגל את הבצק לנקניק ארוך. בעזרת סכין נחצה את הבצק לאורך ואת שני החצאים נחבר בבסיסם ונכרוך אותם זה סביב זה, כמו בורג. את זה אנחנו עושים גם כי זה יפה וגם כי ככה יש יותר מילוי בכל ביס. את התוצר היפה שלנו נעביר לתבנית אינגליש קייק משומנת ממש קלות. נחזור על הפעולה עם שני כדורי הבצק הנוספים.
9. את שלושת העוגות נניח לתפיחה נוספת של עוד חצי שעה עם מגבת או ניילון, ובינתיים נחמם את התנור ל-180 מעלות.
10. משעברה מחצית השעה נכניס את העוגות לתנור ל-20-25 דקות, נבדוק אחרי 20 ויכול להיות שנזדקק לעוד כמה דקות. העוגות צריכות להיות קצת יותר מזהובות, כמעט שחומות. כמו כן, זה זמן טוב להתעלף מהריח של עוגות השמרים שיצרנו במו-ידינו. כן כן.

באשר למילויים, אתם יכולים לעשות ככל העולה על רוחכם. הנה כמה רעיונות שנוסו אצלי בהצלחה:

• חמאת בוטנים טבעית (כזו שהרכיב היחיד בה הוא בוטנים) ושוקולד מריר קצוץ
• תערובת של קינמון, קקאו וסוכר, אגוזים קצוצים מעל
• אם אתם מוצאים, יש ממרח בשם נוצ'לה שמיוצר במוזיאון המרציפן. זה כמו נוטלה אבל עם שקדים במקום אגוזים וזה טעים. אפשר למרוח את הנוצ'לה (ואפשר גם נוטלה, בעצם) ולפזר מעליו כל אחד או יותר מהתוספות הללו: שוקולד מריר, שוקולד לבן, שקדים קצוצים, אגוזים קצוצים, פולי קקאו גרוסים.
• ריבה אדומה טובה ואגוזים קצוצים

העוגות הללו קופאות מעולה, ומה שלא מקפיאים כדאי לאטום היטב. אם טיפה התייבש- אפשר לשים פרוסה ל-20 שניות במיקרו והיא כמו חדשה.

גאה בכם. שיר מתוק לפני פיזור.

 

יד אליהו- המדריך ה(כמעט) שלם למתחיל

כמי שהתחילה כעת את שנתה השלישית בשכונה ומצאה את עצמה מייעצת פה ושם למצטרפים חדשים, חשבתי שיהיה נחמד לרכז את כל העצות שהייתי שמחה לקרוא בעצמי כשעברנו לגור ביד אליהו.

ההתחלה לא הייתה קלה, בטח שלא למי שעבר הישר ממרכז העיר אל השכונה היחסית מנומנמת הזו, שבה לא ידענו איפה אפשר לקנות בן אנד ג'ריז אחרי 20:30, מה זה כל האוטובוסים המוזרים האלה בלה-גארדיה או איפה לכל הרוחות יש איזה בית קפה נחמד לשבת בו. המצב, למרבה המזל, הלך והשתפר ואני שמחה על ההזדמנות לחלוק אותו עם באי השכונה. ובכל זאת, חייבים להודות שיש בה קסם, ביד אליהו. איפה בתל אביב תוכל כלבתכם לרדוף אחרי תרנגולות סוררות? אז הייתי סקפטית, אבל עכשיו אני מאמינה! יד אליהו רוקס!

אם כן, אני שמה את זה פה אבל זה לגמרי פתוח לשינויים- קחו בחשבון שמדובר בשכונה גדולה שאני מכירה מטבע הדברים בעיקר את חלקה הצפון-מזרחי, ז'תומרת זה שקרוב ליצחק שדה ולמשה דיין, כמו כן, אני יודעת מה מעניין אותי ולא מה מעניין אתכם, וזו רק ההתחלה. אשמח לכמה שיותר הערות, המלצות ותוספות. לצורך העניין אפשר לפתוח את קובץ הגוגלדוק האינטראקטיבי הזה ולהוסיף בעצמכם מה שתרצו- או, אם אין לכם ג'ימייל או שגוגל מפחידה אתכם-  אפשר לכתוב לי כאן הערה ואוסיף בעצמי את האינפורמציה כאן ובגוגלדוק. אתם מוזמנים להוסיף, להמליץ, להעיר ולהאיר כאוות נפשכם, כמה שיותר יותר טוב. איזו אינפורמציה חסרה לכם? אילו דברים היו חסרים לכם כשהגעתם ולקח לכם זמן לגלות? בבקשה שתפו אותנו, אתם מוזמנים לחלוק אותו גם עם שאר תושבי השכונה שאתם מכירים.

שימו לב, חברות וחברים, שקיימת קבוצת פייסבוק פעילה ושוקקת שמתעדכנת תדיר, "יד אליהו- קהילה יוצרת מציאות".

כמו כן- מפת גוגל מפורטת כאן, הידד!

 

קניות

מכולת- ממש אין בעיה למצוא ביד-אליהו מכולות קטנות ונחמדות, אני בטוחה שיש לכם אחת כזו ממש קרוב לבית, ואולי היא אפילו פתוחה עד 20:30! אנחנו קונים במכולת דודו את יעקב ברחוב הפלמ"ח 30, יש שם ירקות ופירות מוצלחים יחסית והם אופים שם בעצמם לחמים ולחמניות. יפית מוסיפה שיש מכולת במצודת בית"ר פינת לוחמי גליפולי שפתוחה עד 23:30, מה טוב. שרי מספרת על מכולת שכונתית, קטנה ובסיסית בשדרות המעפילים שפתוחה עד 19:00, ומולה יש ירקן לא רע. דניאל מספר: "בתוך בית גיל הזהב הייתה פעם מעדניה רוסית נחבאת אל הכלים במעבר שבין הרחוב לכניסה לספרייה לעיוורים. יתכן שהיא עדיין שם, לא הייתי שם הרבה זמן, אבל הזוג שהפעיל אותה היה נחמד מאוד." ואני מוסיפה שכן, היא עדיין שם. חנה מספרת על כמה מכולות וקיוסק במרכז המסחרי של הנגבה-הגיבור האלמוני ועל עוד מכולת נחמדה שנמצאת מול הקופ"ח ברחוב דימונה, שיוצא משדרות יד לבנים. המכולת פתוחה עד 21:30. מה טוב!

שלנו- הקואופורטיב בביצרון- בתחילת 2014 התחדשנו בספק-מכולת ספק-סופר קטן בשדרות ההשכלה 9, בצד הקרוב יחסית ליצחק שדה, "שלנו", מבית הקואופורטיב "שלנו". לא חייבים בשום אופן להיות חברי הקואופורטיב כדי לקנות שם, וכדאי לקנות כי הם מבטיחים העסקה הוגנת לכל העובדים שלהם, שזה בודאי יותר טוב מכל רשתות השיווק. אל תצפו לסופר ענק אלא למכולת משודרגת או לכלבו, לא תמצאו שם הכול, אבל על המדפים יש שילוב של מוצרים מיצרנים גדולים ומוכרים לצד יצרנים בינוניים וקטנים, כך שיש מגוון של מוצרים שאין במקומות אחרים. למשל, שמחנו ממש למצוא לצד הגבינות של תנובה את המוצרים של "יוגבי העמקים" (לבנה מעולה, קרם פרש טו דיי פור). שימו לב שכדאי לבוא עם תיקי בד או שקיות אקולוגיות, כי כל שקית ניילון תעלה לכם 10 אג'.

סופר- אם אתם מעדיפים סופרמרקטים, אני לא מבינה אתכם, אנחנו בעד עסקים קטנים, אבל יש את מגה בול You ליד היכל נוקיה ומגה בעיר ליד המרכז המסחרי (עוד לא הייתם במרכז המסחרי?! רוצו ללה-גארדיה פינת משה דיין! הזדמנות פז להרגיש שוב כמו בעפולה בשנות ה-80!). יש גם שופרסל דיל אם מצפינים קצת, ביגאל אלון 76.

קניות בשעות הלילה הקטנות- אם חשקה נפשכם בגלידה באמצע הלילה- אין ברירה, חייבים לגשת ל- אמ:פמ ביצחק שדה ליד שונצינו, ובהצלחה עם זה, לא פעם גילינו שקנינו אצלם מוצרי חלב מקולקלים, גלידות שהופשרו והוקפאו בשנית ושלל מצרכים מפוקפקים בטריותם. יש גם מכולת בדרך השלום שפתוחה 24 שעות ביממה ופיצוציה די מאובזרת בבית גיל הזהב, שרי מוסיפה: "פיצוציות באמצע הלילה יש בשפע על דרך ההגנה בשכונת התקווה, אני בדר"כ קופצת לזאת שבכניסה לשוק התקווה, ויש גם אחת שהיא מכולת קטנה שפתוחה 24 שעות קרוב לגשר". אז בעצם יש ברירה.

שוק- הכי טוב, הכי כיף, הכי חוויית קניות- שוק התקווה. מרוב חלקי השכונה אפשר ללכת ברגל, פשוט מגיעים לרחוב יגאל אלון וצועדים דרומה במרץ עד שמגיעים לרח' ההגנה. פונים קצת ימינה, חוצים את הכביש ונהנים מאוד. ממליצה לא לפספס בשוק את "נעמה", חנות תבלינים, קטניות, ממתקים שהיא עולם ומלואו (ובהיעדר חנות טבע רצינית ביד-אליהו אפשר למצוא אצלם די הרבה דברים – אם כי עכשיו יש בתוך ה-You טבע קסטל מרקט), ואם חם לכם ואתם צריכים להתרענן, חפשו את "מרכז הרימונים" של ציון ברח' חנוך 54 (אם הלכתם ברחוב הראשי של השוק ואתם מרגישים שהגעתם לסופו, פנו שמאלה, זה רחוב חנוך), חנות מיצים שמוכרת גם פלודה- משקה ברד פרסי מתוק עם מי ורדים ואיטריות (אל תעשו פרצוף לפני שתטעמו). עוד המלצות: המכולת הרוסית בתחילת השוק, תמיד מוצאים שם דברים מעניינים, ומולה "הסאלוף"- מאפיה תימנית שאפשר לשבת בה ולאכול ג'חנון מעולה, קובנה, סאלוף, חמשוקה ועוד. הם נחמדים ובימי שישי יש שם חפלות מטורפות.  בדרך חזור, אם כבד לכם ואין לכם כוח לצעוד, אפשר לקחת קו 7 שנוסע לאורך יגאל אלון או קו 104 שנוסע לאורך יגאל אלון ופונה ימינה ביצחק שדה.

תחבורה

טוב, זה קאץ'. כששואלים אותי איך זה לגור ביד אליהו אני די בעד, בעד המחירים, בעד המטבח הגדול שלי, בעד הדירה היחסית זולה שלנו, בעד הירוק והגינות. אבל אין להכחיש שהתחבורה הציבורית בעייתית. אם יש לכם אוטו מצבכם טוב כי לרוב יש חניה בשפע. רק קחו בחשבון שבימים שבהם יש משחק של מכבי בנוקיה- תתכוננו לזה שכלמיני ג'יפים מוגזמים ו-4*4 ראוותניים יתפסו לכם את החניה.

אם אתם מסתמכים על תל-אופן: ביחס לגודל של יד אליהו זה לא הרבה, אבל יש תחנות במשה-דיין פינת יצחק שדה, במשה דיין פינת לה-גארדיה ליד היכל נוקיה וביגאל אלון ליד שדרות החי"ל, מכירים עוד?

לגבי אוטובוסים, ובכן, יש כמה צירי תנועה שכדאי שתכירו. רוב תחנות האוטובוס נמצאות בלה-גארדיה. משם תוכלו לנסוע לתחנה המרכזית, לעזריאלי ולסנטר מצד אחד ומצד שני לגבעתיים, רמת גן ועוד. ביצחק שדה תמצאו אוטובוסים לסנטר, לרידינג, לאלנבי, לאבן גבירול ומהצד השני לגבעתיים, רמת גן, מחלף האלוף שדה וקרית אונו. מיגאל אלון תוכלו לנסוע לגבעתיים, לאוניברסיטה ומן העבר השני לתקווה. ממשה דיין תוכלו לנסוע לחולון ולתקווה ומהעבר השני לגבעתיים או לעזריאלי. שרון מוסיפה שיש די הרבה קווי אוטובוסים גם מדרך הטייסים, מעל השכונה.

כדאי לעקוב אחרי שעות הפעילות והתדירות של האוטובוסים, כי אין הרבה קווים שנוסעים אחרי שעות מסוימות של הערב והתדירויות ברובן די נמוכות. דניאל מפרט על קו 23: "קו 23 הוא הקו החביב עליי ביקום – הוא קו מעגלי שנוסע מגבעתיים, דרך הקניון, משה דיין, השלום, עזריאלי, יצחק שדה, בלפור, אלנבי ומשם חזרה. עובר כל 15-20 דקות כמיניבוס כל היום – מאוד מומלץ אם צריך להגיע לאיזור רוטשילד/אלנבי (אם כי ידרוש צעידה למשה דיין טיפה צפונה מיד אליהו)", לי יש חוויות פחות נחמדות עם הקו הזה (עושה סביבובים מטרידים וכבר פעמיים האוטובוס שאמור היה לצאת ב-20:35 מכרמלית לכיוון יד אליהו חלף על פנייב-20:32 באחד העם. לא כיף), אבל לפעמים הוא שימושי. ענבל מוסיפה, וזה מצוין עבור ציבור הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, שמעבר לקו 7 המייגע יש את קו 279: "279- אוטובוס הקסמים לאוניברסיטה (עובר דרך עזריאלי ,ומהר מהר על דרך נמיר- בד"כ חצי שעה ממשה דיין עד לאוניברסיטה :)). אוטובוס מלא אנרגיות חיוביות של נוסעים שיודעים מה זה קו 7…". מעולה!

באופן כללי, ממליצה על כמה אתרים סלאש אפליקציות תחבורה ציבורית כדי להתמצא בתחנות ובקווים סביבכם: שימו לב ל"איפה-בוס", ל"אוטובוסים" ול"מוביט".

באשר לרכבת: אם אתם גרים בחלק הדרום-מערבי של יד אליהו אפשר לצעוד לרכבת ההגנה, אחרת אפשר לקחת לשם או לרכבת השלום אוטובוס.

Car2Go, שעד לפני שנתיים היינו צריכים לצעוד לגבעתיים כדי למצוא רכב שלהם, הגבירו נוכחות בשכונה ועומר מביא לתשומת ליבנו שיש מכונית סמארט ברח' השלושה ושני רכבי ניסן מיקרה ברחוב המערכה. תודה עומר!

שבת? נדפקתם. אין מוניות שירות ליד אליהו. מצד שני, אם אתם גרים בחלק הדרומי שלה, המונית שירות של קו 16 מגיעה לשוק התקווה ואפשר לתפוס אותה שם ולנסוע איתה לכיוון התחנה המרכזית ואלנבי, שרון מוסיפה שהיא עוברת גם בדרך הטייסים.

באופן אישי, סתם כך, שתדעו, אני חשה שהליכה זה ממש טוב לבריאות ולסביבה ומתסכל פחות מלחכות שעה לאוטובוס.

חוגים

יש ליד אליהו יופי של מתנ"ס, בית בארבור. יש שם שפע חוגים למבוגרים וגם בריכה, ספריה ומכון כושר. דנה מוסיפה ש"חדר הכושר של בית בארבור עבר עכשיו מתיחת פנים מאסיבית, ועוד מעט ייתן אחלה קונטרה לכל השאר. בינתיים כבר יש פילאטיס חמש פעמים בשבוע במגוון שעות, והמורה סבבה. ולמרות שאנחנו בשלהי הקיץ, הרחצה הלילית שלהם בבריכת בית בארבור פעם בשבוע, היתה חוויה מגניבה. קחו בחשבון לקיץ הבא."

שימו לב שמתנ"ס בת-ציון פתח את שעריו והוא ממש מקסים. יש ספריה (עדיין די קטנה) וחדר כושר, בספטמבר 2015 התחילו גם החוגים ואם יש לכם תינוקות קטנטנים (עד גיל זחילה) אני יכולה להמליץ באופן אישי על חוג בייבי יוגה עם סנדרה. כיף גדול לאימהות ולזאטוטים.

אפי מוסיף/ה שיש מתנ"ס גם ברמת ישראל, ברח' דם המכבים (זה קרוב מאוד לחלקו הצפוני של משה דיין) שבו יש פילאטיס וחוגים נוספים למבוגרים וילדים ושכמו כן יש חדר כושר בשם SWEAT ליד היכל נוקיה. תודה אפי! שרי מציינת שקוראים לחדר כושר "Sweat Star" ושהוא ממש אחלה.

דפנה מוסיפה את הסטודיו של דפנה לעיצוב דינאמי וזומבה ברחוב הרקפת 50 ברמת ישראל, טל' 052-8230077, חן חן!

עינת מספרת על הסטודיו שלה, "גופאני", שהוא לא במיוחד ביד-אליהו אבל גם לא מאוד רחוק:  "בגבעת רמבם בגבעתיים (ממש על דרך השלום). בגופאני שיעורי פילאטיס ויוגה, גם לנשים בהריון ולנשים אחרי לידה (עם התינוקות!), וגם שיעורי יוגה לילדים עם מורה מקסימה ומוכשרת. את כל הפרטים אפשר למצוא באתר הסטודיו : www.ambody.co.il או פשוט להרים טלפון :054-3211301"

 בגוף ראשון אני יכולה להמליץ על הקבוצה של "קהילות שרות" שנפגשת בבית בארבור מדי יום ד' ולומדת פיוטים.

כמו כן, שימו לב שבקבוצת הפייסבוק יש לוח חוגים מתעדכן.

מי יוכל/תוכל להמליץ על שלל פעילויות אחרות? מקהלה/סריגה/שפות וכו'?

חיות

וטרינרים- יש כמה באזור. אם פונים ברחוב שטיינשניידר שיוצא ממשה דיין בין לה-גווארדיה להורודצקי יש את מרפאה וטרינרית גבעתיים, הם מומלצים בחום רב מאוד. צוות מקצועי, אדיב, לא יקר מדי, אנחנו ממש בעדם. בביצרון יש בשדרות ההשכלה 1 מרפאה וטרינרית, ביגאל אלון לכיוון נחלת יצחק יש סניף של מרפאה וטרינרית בכיכר, מנסיונינו איתם במרכז תל אביב הם נחמדים מאוד, יקרים מאוד והצוות לא אחיד ברמתו, אבל הם פתוחים 24/7, שזה שימושי לפעמים.

גינות כלבים- באופן ממש מוזר אין גינות כלבים ביד אליהו. יש אחת מעל יד אליהו, בצומת של משה דיין והורודצקי, יש אחת נחמדה יותר באמצע שדרות ההשכלה. יפית מאירה את עינינו שיש גינת כלבים חמודה שבה אפשר לשחרר כלבים בשדרות החי"ל לכיוון לוחמי גליפולי. יוסי מספר ש"גינת כלבים עם מרחב גדול לכלבים נמצא באיזור המיוער שבין משה דיין לעירוני ט’, ליד מגרש הטניס".

מה שכן, אם אתם לא דואגים שהכלבים ירוצו לכביש, יש המון גינות שאפשר למצוא בהם כלבים ואת בעליהם, ובראשם גן ליידי שרה שבין משה דיין לגיבור האלמוני. אם אתם עולים במעלה לה-גווארדיה תמצאו את פארק וולפסון הענק, מרחבי דשא גדולים וכיפיים לכלב. שדרות יד לבנים הן מקום טוב מאוד לפגוש בו בעלי כלבים נוספים.

חנות חיות- יש חנות במרכז המסחרי, אנחנו לא מכירים אותה ומזמינים מ"אקספרס של חיות", יפית מספרת שגם "כלבו לכלב ולחתול" מגיעים אלינו. שימו לב שלא כל החנויות עושות משלוחים ליד-אליהו. שרי מיידעת על חנות חיות בשם "מובי דיק" בדרך ההגנה 96, ממש ליד יגאל אלון. חנה מוסיפה שיש חנות במרכז המסחרי של הנגבה-הגיבור האלמוני.

אוכל בחוץ

כן, אין פה בית קפה הגון, בר או מסעדה שכונתית הגונה, אלא אם כן אתם מחשיבים את ה"ארומה", ה"קפה קפה"  וה"דומינוס" של היכל נוקיה. אני לא. מה שכן, התמזל מזלכם וביצרון שכנתנו עולה כפורחת. רק חוצים את הכביש ביצחק שדה ועוברים את השביל שליד בי"ס ניב, והנה אתם בשדרות ההשכלה, מרגישים שוב תלביבים, והנה, במרחק הליכה, פיצה ממש מעולה, פיצרון, שנמצאת בשדרות ההשכלה 1. היום היא מתפקדת כבית קפה לכל דבר ועניין, עם המון סלטים וכמה מנות צמחוניות ואף טבעוניות. טעים ונעים שם. עוד בקרבת מקום תמצאו את לחמנינה, בקרמניצקי 14. ממשיכים ישר בשדרות ההשכלה, פונים שמאלה ליד הבניין של חברת החשמל, ליד גינת הכלבים- ואתם שם. פעם לחמנינה הייתה מאפיה שפעלה בבית קטן בביצרון, אבל לפני שנה הן פתחו בית קפה. לחמים מצויינים, מאפים מעולים, שירות חמוד, אווירה יוצאת מן הכלל. לאחרונה הן פותחות עד 23:00 ושמחתנו שלמה יותר. חייבת לעדכן, נכון לדצמבר 2015, שאני כבר פחות מחבבת את לחמנינה שהייתה פעם לחם חוקי (הה!). מאז שדגנית ונינה עזבו את המקום הלחמים פחות טובים, המאפים עדיין מצויינים אבל הכול יקר, השירות לפעמים לא משהו בכלל, לא נוח להיכנס עם עגלה (שזה מוזר ביותר בהתחשב בכמות ההיסטרית של הורים עם עגלות בשדרות ההשכלה), בקיצור, זה לא מה שהיה פעם.
טל מוסיפה עוד מאפיה קצת יותר רחוקה: "לגבי מאפיות, יש בנחלת יצחק, ביגאל אלון 134, סניף של מאפיית הכוהנים. יש להם לחמים מצויינים בעלות של 14-15 ש”ח לכיכר ועוד שלל מאפים, קפה ולדעתי אפילו סנדביצ’יה צמודה". באשר לבתי קפה תלביביים יותר, ובכן, לוקח בערך 20 דקות לצעוד לתחתית.

יש את פלאפל יד אליהו בשדרות יד לבנים ממש מול נוקיה אבל הוא לא משו (מצד שני, אני בררנית מאוד בפלאפל. זה קורה לירושלמים). יש את פלאפל השף המנצח מעל ביצרון, במשה דיין 129,והוא יותר טעים. דן הפנה את תשומת לבי שכתבו עליו דברים טובים בוואלה. עדן מדווח על צ'יפס מעולה ממש שם! כמו כן, השמועות מספרות על פלאפל גם בגיבור האלמוני פינת הנגבה, טרם יצא לי להגיע לשם. יואב מוסיף שיש פלאפל לא רע וזול ברחוב ביצרון ממש קרוב לעמינדב, מול הגינה.

אם אתם משום מה אוכלים בשר, יש את לה-גארדיה גריל בר במרכז המסחרי. הצ'יפס שלהם לא כל כך טעים אבל שאר האוכל (יש מיני דברים צמחוניים) טוב. בגוגל דוק מישהו כתב לנו שהם לא היו נחמדים כלל ושהוא לא חוזר לשם. במרכז המסחרי יש גם פיצה, דנה מספרת לנו עליה: "הפיצריה בלה גרדיה – 'מוצרלה', עושה פיצה סבבה לגמרי, וגם סלטים סבירים. ומשלוחים, כמובן". חנה מוסיפה ש"החליפו בעלות בפיצריה והיום יש להם שם מעבר לפיצה גם יוגורט מצוין עם מבחר גדול, קרפ צרפתי, קפה מעולה (בתור מפונקת בקפה זאת מחמאה גדולה!), מאפים וקינוחים. פתוחים עד השעות הקטנות של הלילה, לכל בעלי המאנץ' לילי למיניהם". תודה לחנה.

יש כמה וכמה מסעדות המיועדות בעיקר לציבור העובדים באזור המשרדים ליד היכל נוקיה (ברחוב נירים, השלושה וכו'), אני לא מכירה אותן, תרגישו חופשי לפרט אם אתם כן. אוקיי, דנה מפרטת להפליא: "המסעדות באזור ההיכל – אז ככה- מסעדת דינמו על הפינה של חרוץ ושלושה, היא מסעדת פועלים זולה, 35-40 ש”ח לארוחת צהריים מלאה. רק מה? איכשהוא בבגט ובפיתה זה יותר טעים. הצלחת לא עושה לאוכל כל כך טוב. לעומת זאת, מעבר לפינה, נירים פינת השלושה יש את זעפרן. הצלחות מצויינות, בקיץ היתה להם יופי של עסקית ב-25 ש”ח, ואז לא צריך בסנדוויץ’. למרות המסחור של היכל נוקיה, “פיק אנד רול” מציעה יופי של סושי ונודלס במחירים ממש רגועים, והם עושים משלוחים, אז יש קונטרה לאסיאתיות היקרות, כשבא משהו טעים ולא בא להשחט על זה.". גו דנה!  שרי מוסיפה ש"יש סושי (אומנם פושטי, אך זול) בהיכל נוקיה ועוד אחד בתחילת קרמנצקי צמוד לארומה".

אם חשקה נפשכם באוכל קצת יותר מפואר, יש כמה אופציות בהישג רגל: קפה איטליה המעולה, בקרמניצקי 6, שאם היה קצת יותר זול לגמרי היינו הולכים אליו לאכול פסטה ולשתות כוס יין פעם בשבוע, צפרה, ביגאל אלון 6, אסייתית במחירים מטורפים, אבל הם עושים משלוחים ממש מהירים ליד אליהו והאוכל שלהם טוב, לא רחוק משם, בסוללים 14, יש את טופולופומפו האסייתית במחירים אפילו יותר מטורפים, אבל אפשר לתפוס שם עסקית. ולפני זמן-מה נפתחה ביגאל אלון די קרוב לשם המסעדה של חיים כהן, יפו-תל אביב, יקר לעילא, טעים מאוד. שילוב משונה ביותר של מסעדות סופר-יקרות, מסעדות פועלים ופאסט פוד יש לנו פה, מקווה שיהיו יותר אופציות ביניים בעתיד.

מהכיוון השני, אפשר לטפס לדרך השלום (הכי מהר להגיע לצומת של משה דיין ויצחק שדה, להמשיך צפונה על משה דיין ולפנות ימינה בכביש הקטן שמכוניות לא יכולות לעבור בו, זה הופך לרחוב שיוביל אתכם ישר לאזור ההומה של דרך השלום) וללכת לשבת בקפה טאטי. הם לא לגמרי החליטו אם הם בית קפה כמו שמם או מסעדה כמו השירות והמחירים, אבל האוכל נחמד. יש לידם מסעדה אסייתית- דפנה מעדכנת ששמה "סורה", נכון! עם מחירים ידידותיים למשתמש אבל האוכל לא מדהים. אנחנו פעם התאכזבנו מהם, אבל טל מעודדת: "יש להם סושי מצוין! לא זול במיוחד, אבל רמה גבוהה של סושי. לגבי יתר המנות, יש טובות מאוד ויש בינוניות, כלומר האיכות אינה אחידה. הם עושים משלוחים אבל מינימום הזמנה של 120 ש”ח". דפנה מוסיפה גם את "קפה קפה" שלידם, ואת "סודוך" קצת יותר למטה בדרך השלום. אני, כאמור, מסתייגת מרשתות, אבל דפנה מוסיפה גם את "הדרים" שליד סודוך, היא כותבת שיש להם מיצים טבעיים וגלידת יוגורט מהממת. ינוסה בקרוב!

לגבי משלוחים, תתבאסו לגלות שלא כולם מוכנים להגיע ליד אליהו. זה מעליב בכל פעם מחדש. אם יש לכם מסעדות שאתם ממש אוהבים ומוכנות לשלוח אליכם ליד אליהו, בבקשה תוסיפו, נמאס לנו קצת להזמין כל פעם רק מג'ירף ומצפרה. מיכל המשובחת מוסיפה את המטבחון שמגיעים ממש מהר ואת אינדירה, איזה כיף! שרי נותנת עצה טובה: "באופן כללי אם מחפשים באתר "משלוחה" לפי הכתובת שלך, מגלים שיש לא מעט מסעדות שעושות משלוחים ליד אליהו (אבל יש גם הרבה שלא)". אכן.

נכון להיום, ספטמבר 2013, כבר קרה לי כמה פעמים שמסעדות שמשלוחה ציינו שמגיעות אלינו- לא מגיעות. מציינת לרעה את "קופי בר", שממש יושבים שלוש דקות נסיעה מיד-אליהו, אבל לא מגיעים לשכונה. כשכתבנו מייל נעלב הם התקשרו תוך דקות, אבל לא היה להם שום דבר לומר חוץ מזה שהם "מגיעים לתל אביב אבל לא ליד-אליהו". נייס, קופי בר, ריל נייס. גם "גוסטו" שפעם היו מגיעים- הפסיקו להגיע בטענה שחברת השליחויות שהם עובדים איתה כבר לא מגיעה לכאן.

ורמי מחזיר אותנו לשוק התקווה גם בענייני אוכל: "מבחינת מסעדות ומאפיות חובה לבדוק את שוק התקווה שהוא הרבה יותר מפירות וירקות – יש שם מאפיות מעולות גם של לחם וגם של מאפים מזרחיים מיוחדים. שמעתי שיש בשוק מסעדות אותנטיות מעולות כמו למשל מסעדת בועז". רמי ממליץ על המצגת הזו שהכינו בוואלה! על אוכל בשוק התקווה. גם בעכבר העיר הוסיפו מדריך לאוכל בתקווה. ועוד על אוכל בשוק התקווה מרחיבה אילנה: "תוסיפי גם שיש בשוק התקווה מקומות שמכינים קובה עיראקית אוטנטית: קובה בורגול, קובה עם אורז, סמבוסק ועוד. דוכן של סמבוסק יש בסוף השוק דוכן קטן שמטגן במקום חם חם." אני, כאמור, ממליצה מאוד מאוד על הסאלוף בכניסה לשוק, אוכל מצוין ואווירה נהדרת, אם יש לכם זמן לקפוץ ביום שישי בבוקר- אל תוותרו על החוויה. חנה מספרת שיש בתקווה מקום בשם "טורוס", שבאמת ראיתי באיזו נסיעה בקו 16, "טוסט נקניק סודוך סטייל, אבל ממש טעים עם רטבים טובים. פתוחים עד ממש מאוחר (2-3) והפלוס הוא שיש גם משלוחים.". לא מזמן פתחו באמצע השוק גם חומוסיה בשם זייתון, מקום נעים וטעים.

באשר לשתיה, ובכן, עומר שואל שאלה חשובה שאני עומדת מאחוריה ובטוחה שכמונו רבים וטובים: מתי יפתחו איזה פאב קטן ככה להרגיע את הגרון? Word!

אלמונית כתבה לנו בגוגלדוק:"אני וחבר טוב עברנו לפה לפני חודש, חיפשנו משו קרוב וכל פעם הגענו לאלנבי, עד שאיזה חבר לקח אותנו למקום ממש קרוב, ליד בית מעריב יש רחוב קטן התעשיה. המקום נקרא ,הגמל המרקד'. אחלה מוזיקה, בירות מיוחדות, ובין 18-20 יש להם אחד+ לחצי ליטר. בחיפושים שהסתובבתי באזור, זה המקום הכי קרוב… אם גיליתם משו אחר תשתפו כי לפעמים רוצים לגוון ואלנבי… זה רחוק"

עומר גם מביא לתשומת ליבנו שכל המאפיות המוזכרות מגיעות מחוץ לשכונה, מכירים מאפיה טובה ביד אליהו? די בטוחה שיש כזו היכנשהו. חנה נענתה לאתגר וסיפרה לנו על מאפיה מעולה במרכז המסחרי של הנגבה-הגיבור האלמוני, "מאפייה עם החלות כמעט הכי טעימות בארץ (אחרי הביתיות כמובן)"- טוב, אני לגמרי הולכת לנסות את החלות האלה. שימו לב שבשישי בבוקר במכולת דודו את יעקב מביאים חלות ויז'ניץ, הן נגמרות די מהר אז כדאי להגיע מוקדם.

סנונית ראשונה בענייני חינוך מגיעה מיעל, שכותבת על משפחתונים ופעוטונים: "בשכונה יש לא מעט פעוטונים ומשפחתונים אבל אני הרגשתי שדי קשה לגלות אותם… שלושה שראיתי שמפרסמים את עצמם הם של יפית ברח' המערכה (052-2572671), של עינב (050-6487883) וגן גאיה במעפילים (קרן 050-6534584). יש גם סניף נעמת בלה גרדיה וסניפי ויצו בנגבה ולא רחוק מאיתנו ברמת ישראל. אשמח להעביר פרטים לגביהם ולגבי אחרים שכנראה מעדיפים להיות יותר נחבאים אל הכלים (וגם התרשמויות מעבודת מחקר מקיפה) במייל הבא: yael ואז s ואז r (במילה אחת) שטרודל yahoo נקודה קום.". תודה ליעל!

כלמיני דברים שאתם בודאי רוצים לדעת איפה יש:

קוסמטיקאית/מניקור-פדיקור וכו'-  מירב באה לעזרתנו כאן, מצטטת: "יכולה להמליץ על איריס, קוסמטיקאית שיושבת במתחם בית גיל הזהב, אותו את מכנה המרכז המסחרי. היא מקסימה. באות אליה גם המון מחוץ לשכונה ומהצפון (תל אביב) ועושה אחלה פדימני, שערות ולייזר. היא יושבת בתוך המתחם ליד הכניסה לבית גיל הזהב".

תופרת- טרם מצאתי אחת ביד אליהו. מיכל מוסיפה תופרת בתקווה, ברחוב האצ"ל, קצת אחרי קמואל לכיוון מזרח, דפנה מוסיפה: "תופרת מקסימה וזולה יש ברחוב בצרון וקוראים לה רוזה, בטל' 5624066". לשמחתנו כי רבה, גל חברתי עברה לגור בשכונה, ממש ליד גן ליידי שרה, היא עושה תיקונים והיא מהממת, 050-8583863.

מספרה- לא יודעת. גברים יכולים להסתפר במספרות שברחוב הפלמ"ח. דני מוסיף שגברים יכולים להסתפר גם במספרת מוטי במעפילים פינת לה-גארדיה, דניאל מעיד ש"אני מסתפר אצל 'ליאור נסימוב' שנמצא על משה דיין, בין יצחק שדה ליינון, ממש מאחורי הפלאפל. הוא איש מאוד נחמד, לרוב פנוי שם, ספר מוצלח ותספורת גברים עולה 40 ש”ח". מה עם נשים? אני רואה מדי פעם מספרות, אבל לא יכולה להעיד על אף אחת, אשמח לעזרתכן. חנה כותבת שיש כמה מספרות לגברים ולנשים במרכז המסחרי של הנגבה-הגיבור האלמוני.

חנות אופניים-   בשדרות המעפילים יש חנות נחמדה מאוד. יש שם גם עוד חנויות של סקייטבורדים וכאלה בגלל הקרבה לפארק הסקייטרים של היכל נוקיה.

מיחזור- הדס שאלה איך אפשר לדעת היכן יש פחי מיחזור מסוגים שונים וכפינה נענתה עם הקישור השימושי הזה.

דואר- אף אחד לא שואל אתכם. אם העברתם את הכתובת שלכם ליד אליהו, הדואר יגיע אל סניף הדואר המחריד ביותר ביקום ברחוב השלושה, מאחורי היכל נוקיה. הסניף הבלתי מתפקד, מורט העצבים, של יד אליהו. קחו רגיעון ותכינו את עצמכם לחכות שעות ולהתעצבן. זה נכון בעיקר לגבי אשנב החבילות. ראו הוזהרתם. יש לציין שמאז שכתבתי את זה הזמנים קצת השתפרו, אבל אני אומרת את זה בזהירות רבה אגב השלכת מלח מעבר לכתף, דפיקה שלוש פעמים על עץ ודקלום מיני כשפים. יפית מוסיפה שאם אתם לא חייבים לגשת דווקא לשם (כדי לקחת חבילה וכדו')- "אפשר לגשת לסניף של גבול גבעתיים – נמצא במרכז המסחרי של דרך השלום פינת הטייסים – פשוט סניף קטן לתפארת". עדן ניסה ודיווח על חוויה חיובית ומרעננת. עוד אלטרנטיבה שחנה חולקת: "למי שנמאס מהסניף הקטן ברחוב השלושה מוזמן לסניף דואר הראשי בת"א, נמצא על דרך ההגנה, ממש בסוף (ליד אורט סינגלובסקי). יש שם צוות גדול ושעות פתיחה נוחות".

קופת-חולים- קופת חולים כללית: מרפאת איילון,  בשדרות יד-לבנים. יש בה גם מרפאת שיניים, פיזיותרפיה, עור וכלמיני רופאים מקצועיים יותר. התכוננו לאיטיות-מה בתורים לרופאים, לבית המרקחת, לקבלה. בצד השני של יד אליהו ישנה מרפאה נוספת בשדרות החי"ל. באשר למרפאת נשים, מאחורי ה-You כללית פתחו את מרפאת לב העיר (שהיתה קודם בנטקה) וסוניה מוסיפה מרפאה מומלצת לבריאות הילד, מרפאת הנטקה הנחמדה בנוה צה"ל, שכנתנו מדרום. מה טוב!

קופת חולים מכבי יש בלה גארדיה, ליד לוחמי גליפולי, מול החורשה.

יש לכם מידע נוסף לגבי קופות חולים אחרות? אשמח.

בית מרקחת- מעבר לאלו שיש בקופות החולים, יש סופר-פארם בהיכל נוקיה ועוד סניף בדרך השלום 53 בבית הורד, טל מעדכנת שהסניף של בית הורד פתוח עד חצות מדי יום, גם בימי ו', ובשבת כל היום. מירב מוסיפה: "בבית גיל הזהב ישנו בית מרקחת פרטי, היחיד שבשכונה, שהוא גם יקר, גם לא נחמד וגם פתוח בשעות בלתי אפשריות". Oh Well.

הופעות– אפשר ללכת ברגל לתמונע, יאי! וגם לאזור.

קולנוע- הכי קרוב להגיע לרב חן בקניון גבעתיים, ותשמחו לשמוע שזה יופי של קולנוע. ללכת לסינמטק זו גם אופציה, תלוי איפה בדיוק אתם גרים. אפשר לצעוד 20 דקות או קצת יותר, מקסימום- קו 9 ו-39 יכולים לעזור לכם בזה (39 יכול לקחת אתכם בביטחה לסנטר ללב, ואם תמשיכו עוד תחנה תגיעו לרב חן בכיכר דיזנגוף).

פעילות קהילתית ופוליטית- דעו לכם שבית מפלגת העבודה (של כל הארץ!) יושב בלה גארדיה 55.

עומר משתף אותנו, וזה שיתוף רציני, שיש גינה קהילתית ברחוב סטרומה, הנה קבוצת הפייסבוק שלהם, שלפיה עיקר הפעילות היא יום גינון מאורגן בימי ב' אחרי 16:00 ועד השקיעה. לפרטים אפשר לפנות לטל' הללו: בועז 050-7820107, גלית 052-8971167. נכון לדצמבר 2015 עובדים על גינה קהילתית גם בסמוך למתנ"ס בת ציון החדש.

איפה עוד ביד אליהו אפשר להתנדב, לפעול ולהתעסקן?

בתי כנסת- יש מיליון, רק תבחרו אחד, או שלא, זה ממש בסדר. מיכל מוסיפה וצודקת בהחלט, שראוי לציין שכל בתי הכנסת בשכונה אורתודוקסים.

מוסכים ופנצ'ריות- יש ריכוז שלהם מאחורי היכל נוקיה ובנייני המשרדים של יגאל אלון. אנחנו ממליצים על Shaft בחומה ומגדל 22.

כספומטים: שרי מעדכנת וזה רעיון מעולה, שיש אחד של בנק לאומי ברח' השלושה ואחד בבנק הפועלים ברח' לה גארדיה, אני מוסיפה שניים מתחת לבית גיל הזהב, אחד של לאומי ואחד של דיסקונט (ויש שם גם סניפים), טל מזכירה לנו את הכספומט בפינה של יצחק שדה ויגאל אלון, בסינרמה.

שופינג: דנה מעדכנת אותנו ש"אי אפשר להתעלם ממצבור חנויות מפעלי בגדי הים ברחוב נירים, בואכה גוטקס מול אייס, שסוגרות אחלה פינה בתחילת הקיץ, במחירי שוק בצלאל. רגע, בנות, ואם אתן כבר שם, חנות העודפים של לבני טריומף שווה סיבוב." ווהו! גם דניאל מדווח: "מאחורי היכל נוקיה, ברחוב נירים יש כמה חנוית מפעל של בגדי ים לנשים וחזיות, חלקן ענקיות ממש עם מבחר עצום – זוגתי קנתה שם ונהנתה גם מהשירות וגם המחירים". ואני מוסיפה שאכן קיבלתי שירות מעולה ומחירים נחמדים מאוד בחנות המפעל של טריומף.

באשר לקניית ספרים, ובכן, אין חנות קרובה ממש אבל לשם הגילוי הנאות אספר שאני עובדת ב"סיפור פשוט", חנות ספרים עצמאית ומשובחת, ושאתם מוזמנים לחשוב עלי כעל סניפונצ'יק שלה בשכונה. אם אתם מחפשים ספר כתבו לי ובמידה ואפשר להשיג אותו תקבלו משלוח אליכם הביתה. בהיכל שעכשיו נקרא מבטחים-מנורה יש חנות של 7 ב-100, חייבת להודות שאני ממש חשדנית כלפי דילים שכאלה.

שופינג נוסף מסתבר שאפשר לעשות במרכז המסחרי החמוד של הנגבה-הגיבור האלמוני. חנה משבחת אותו: "מרכז מסחרי נגבה-הגיבור האלמוני- מקום מצוין, יש שם מבחר גדול של מכולות, קיוסק, איטליז, מאפייה עם החלות כמעט הכי טעימות בארץ (אחרי הביתיות כמובן), 3 מספרות נשים, מספרת גברים, חנות ממתקים ומתנות עם צוות מקסים והדפסה על כריות, שעונים וכו', חנות לכלי בית וצעצועי ילדים, ניקוי יבש, רופא שיניים, חנות בגדים קטנה, חנות מזון לבע"ח, ואפילו משרד של מורה נהיגה:) בקיצור מקום קטן אבל מלא בכל מה שצריך. המקום פתוח עד 7-8 בערב, אבל הקיוסק פתוח עד יותר מאוחר."

תנועה: דניאל חונך את פינת הפקקים וממליץ "מי שנוסע הרבה לירושלים/דרומה – מומלץ לנסוע בבקרים דרך אלוף שדה או דרך הטייסים מאשר לנסוע למחלף לה גווארדיה המבאס".

מסגרות לתמונות: אילנה משתפת שיש ברח' הפלמ"ח חנות כזו, השתמשנו בשירותיו של המסגר שם כמה פעמים ואנחנו בעדו.

חנות פרחים: אילנה מספרת על חנות פרחים בפסאז' בית גיל הזהב.

חנות צילום: יש גם בפסאז' בבית גיל הזהב. תודה אילנה!

זה המקום להוסיף עוד קטגוריות, גם כאלה שיש לכם מה לומר עליהם וגם כאלה שהייתם רוצים לדעת עליהן עוד- שלחו לחמכם על פני הרשת, מישו בטח ידע להרחיב אודותיו.

 

על מה אני מדברת כשאני מדברת על קריאה

יקיריי, בהמשך לפולמוס רשתות הספרים נגד החנויות העצמאיות כתבתי פוסט שאני מרשה לעצמי לשים גם פה, משום שהוא קשור מאוד גם באוכל ובצרכנות נבונה וגם משום שזה הבלוג שלי ואני יכולה לשים בו מה שארצה, הה!

אז הנה. אתם יכולים לקרוא אותו בסלונה, או בחדר 404, או באתר החנות שלנו, איך שתרצו.

עכשיו, משקראתם, אשמח אם תספרו לי איך אתם קונים את המזון שלכם וגם אם יש לכם רעיונות לפעולה.