פריז, חורף 2014, חלק ג'

בפרקים הקודמים: חלק א', חלק ב'

ובכן, את הערב הקודם סיימנו בנימה מדוכדכת-מה, והנימה הזו המשיכה איתנו קצת לבוקר המחרת. שומדבר לא הלך לנו. החלטנו ללכת שוב לשוק ד'אליגר להתחמש בפירות וירקות רק כדי לגלות שהוא סגור בימי ב'. מאחר והשבוע הלועזי התחיל רצינו לעשות פס שבועי במטרו, אבל בתחנה ליד דירתנו המחשב של הפקיד לא עבד, בתחנה השניה לא היה פוטומטון כזה שעושה לך תמונות (וצריך תמונה), בתחנה השלישית גם לא. בסוף חזרנו לתחנה הראשונה ואמרנו שנעשה בה תמונה ונלך שוב לתחנה אחרת כדי להוציא את הכרטיס, אבל הפוטומטון לא עבד. אם כך, אנחנו מסתובבים כבר שעה בקור ולא הצלחנו להשיג כלום. בסוף קנינו את הכרטיס וכמו אחרוני החוליגנים החלטנו שיאללה, לא נשים תמונה וכאשר אבדנו אבדנו.

כשהכרטיס בידינו נסענו לשוק הפשפשים הענק בפרוורי פריז, סנט אואן. לקרוא לזה שוק פשפשים לא עושה עם המקום שום צדק. מדובר יותר בשכונת פשפשים, שבתוכה כמעט כל סמטה, כמה מבנים גדולים (מעוצבים מאוד מגניב בפני עצמם) ועוד די הרבה חנויות רנדומליות הם שווקי פשפשים בפני עצמם. גם בדרך אליו יש כמה שווקים לא מפושפשים, של נעליים, בגדים, כובעים, תיקים, הכול מאוד בזול ומרגיש קצת כמו הארלם הצרפתית. בהתאם לאיך שהיום הזה התחיל, ועל אף שבדקנו והיה כתוב שהשוק אמור להיות פתוח בימי שבת, ראשון ושני, שמינית ומטה מהחנויות היו פתוחות, כנראה בגלל העיתוי של בין הנואל לראש השנה. בכל מקרה הסתובבנו משתאים. יש שם חנויות מטורפות לגמרי, מגלריות של אמנות עכשווית ועד לרהיטים מבתי מלוכה, ספרים עתיקים, בגדים מכל מיני תקופות, שימושיים יותר ופחות, ארגזי מטען עתיקים, תקליטים, פוסטרים, גלויות, כתבי עת ועוד. אם אני משווה את סנט אואן לשוק הפשפשים שלנו, הקטן והחמוד ביפו, זה רק מראה כמה מעט פשפשים יש לנו. ההיסטוריה קצרה, לא צברנו כל כך הרבה דברים. מניחה לכם פה כמה דוגמיות ויכולה רק לתאר לעצמי כמה זה יפה כשהכול פתוח.

בשלב זה הטיול והחיטוט השיבו מעט את רוחנו, מה גם שמזג האוויר התחמם קצת (2 מעלות, ווהו!) ואחר כך החלטנו לחזור לאחת הפנינים מהטיול הקודם שלנו לפריז, רו מונטרגיי, רחוב אוכל חמוד להפליא. בשטורר העתיקה קנינו את גולת הכותרת שלהם, באבא או רום. לא אשת באבא אנוכי, אבל זה היה טעים ממש, הם הצליחו להספיג את העוגה ברום לחלוטין ועם עודף מבלי שהיא תאבד כל צורה, וכל ביס היה רך ואלכוהולי ומתוק ונהדר. מה שכן, יכלו לשדרג את הדובדבן מסוכר לאחד קצת יותר מעודכן.

בשלב זה חשבנו לאכול משהו קטן, ועשינו את הטעות של להיכנס לקפה מונטרגיי. חלקנו מרק בצל בינוני מינוס וצ'יפס עם פונדו צ'דר שהגבינה שלו הייתה כה סינטטית שהיא בקושי הורגשה. מאחר וזה לא היה מספק במיוחד, עדן קנה סנדוויץ' במאפיה של אריק קייזר שהיה נחמד וזהו, ובאחת מהחנויות המתמחות בקונדיטוריה באזור (אם אזכר בשמה, בי נשבעתי, תהיו הראשונים לדעת) רכשתי ערמונים מסוכרים, מעדן עונתי יקר ונהדר. ברוב הפטיסרי אפשר לקנות ערמון גדול מסוכר אחד במחירים שנעים בין 2.2 ל-3.5 יורו, בחנות הזו היו די הרבה סוגים של מארזים של הערמונים במשקל בהרבה יורואים, אבל היה מבצע על סוג אחד, שלפי המראה שלו היה במבצע פשוט כי הערמונים לא שלמים, אבל הטעם נשאר מצויין. אם אתם בפריז בחורף אתם ממש חייבים למצוא לכם איזה ערמון כזה, מסוכר. קוראים לזה בפריזאית מארון גלאסה.

(והנה תמונה אמנותית שלנו, קופאים על ספסל רחוב, מנשנשים סנדוויץ' ומארון גלאסה. עשר שניות אחר כך עברו יחד כמה עובדי תברואה עם פחי זבל ואחד מהם ברך אותנו בבונסוואה בחיוך רחב שפתיים)

אחר כך החלטנו לפקוד עוד קלאסיקה אהובה וזכורה לטוב מהטיול הקודם, קפה פושקין, מה גם שהיא נמצאת בפראנטן (או כמו שקראנו לו: פרנטמפס), הכלבו הענק עם חלונות הראווה המתקשטים בחגים. סיירנו קלות בפראנטן (עדן: תבחרי משהו בפחות מ-100 יורו, אני קונה לך! אני: גיחוך), מצאנו שם דוכן של מייזון דו שוקולד וקנינו שם כמה פרלינים קטנים, דווקא האחד של השוקולד חלב היה טעים מחבריו המרירים.

ואז – לקפה פושקין, שם אכלנו בטיולנו הקודם שני קינוחים מושלמים לחלוטין (גם אם יקרים), והחלטנו לנסות הפעם משהו אחר.

לשם השוואה, קפה פושקין, מאי/יולי 2013:

קפה פושקין של דצמבר 2014 היה קפוא, כך שלא היססתי והזמנתי שוקולה-שו שהיה שונה מאוד מקודמו. את הגרסה הזו היה צריך לאכול עם כפית מרוב סמיכות. שלא ייחסר סוכר, הזמנו גם את עוגת הדגל, המדוביק, עוגה רוסית קלאסית שיש בה שכבות עוגה בניחוח דבש-כוסמת (כן), קרם ריבת חלב וקרם פרש רוסי. השוקולה-שו היה מצוין, הייתי צוללת לתוכו לו יכולתי. העוגה הייתה מאכזבת. שכבות הבצק היו מעולות, אבל ביניהן הרגשנו כאילו אכלנו חמאה. הקרם פרש וריבת החלב כנראה לא הגיבו משהו לטמפרטורה, התקשו והפכו לשומניות מאוד, זה היה לא טוב, לא טוב בכלל.

בנוסף לכך, בעודנו מחכים פרק זמן בלתי סביר לחשבון התרחשה דרמה קטנה ומאוד בלתי-נעימה. זוג צעיר, דוברי צרפתית אבל גם שפה אחרת שלא זיהיתי, רכשו מאפים בחנות של קפה פושקין והתיישבו לאכול אותם בשולחנות בית הקפה. המלצר ניגש להסביר להם שאי אפשר לשבת שם, שהשולחנות רק עבור מי שמזמין מהמלצרים (ומשלם יותר עבור השירות). הגבר התחיל לצעוק על המלצר שזה לא בסדר, קם והפך את השולחן, בעט בכמה כיסאות בדרכו והתרחק. זוגתו לא נראתה נרגשת מכל המאורע, אבל כשראתה שהמלצר רץ אחריו קמה גם היא ובעטה בעצמה בכמה כיסאות. עוד מלצר הצטרף לתגבר את המלצר השני, האישה זרקה את המאפה על המלצר והוא מצידו דחף אותה והיא נפלה. מאוד, מאוד לא נעים, מכל הצדדים. אלימות וסוכר לא הולכים ביחד.

קמנו לגלות שהתחיל לטפטף, הסתכלנו קצת בחלונות היפים של פראנטן וגלרי להפאייט, עד כמה שניתן היה בין המוני האנשים שבאו כדי לעשות את זה (מדובר בשני בתי כלבו יקרים וענקיים שבתקופת החגים הופכים את חלונות הראווה שלהם למיצג אמנותי), ואז נכנסנו לגאלרי להפאייט לחקור את אזור האוכל המרשים שלו. שתי קומות מלאות כל טוב, גם עם סניפים של כל מיני פטיסרי, שוקולטרי ועוד, והמון המון אוכל.

קנינו שם במאפיה בשם ליברטה שתי לחמניות עם פקאנים שיהיו לארוחת ערב יחד עם קצת גבינות וקונפי תאנים, והיינו מסודרים, לא לפני שאירע עוד מאורע זכר לבוקר המשובש, כשהקופאית חייבה אותנו 5.5 יורו על משמשים במקום 0.95 על עגבניות והיינו צריכים להסביר את עצמנו בקצת צרפתית+קצת אנגלית+הרבה תנועות ידיים.

למחרת קמנו מוקדם כדי לנסות שוב את מוזיאון פיקאסו. התור היה בדיוק כמו שהיה בפעם הקודמת, ארוך מאוד מאוד. אם אתם יכולים: קנו כרטיסים מראש. לא היה לנו איך להדפיס ולכן לא קנינו גם הפעם, חיכינו 40 דקות בתור להיכנס בעוד שמי שקנה כרטיס נכנס מיד פנימה. ובפנים? ובכן. זה פיקאסו, כמה רע זה כבר יכול להיות, אבל זה גם לא היה טוב במיוחד. המוזיאון נפתח שוב בספטמבר אחרי שהיה סגור ל-5 שנים לשיפוצים, ואין לי מושג איך הוא היה קודם (אליבא דגרבוז: רק טוב), אבל כרגע הוא בעיקר מבולגן. אין שום סיבה נראית לעין למה עבודות מסויימות נמצאות ליד עבודות אחרות, מה ההבדל בין קומה 1 ל-2. אמנם ליד כל תמונה יש שלט שמפרט את השנה ואת המקום (בכמה שפות), אבל זה עדיין נראה רנדומלי. מעבר לזה, המסגרות החדשות, הלבנות, המודרניות האלה, משהו בהן מנטרל לחלוטין את חוויית המוזיאון. בלי מסגרות הזהב הכבדות לא הרגשתי שאני בכלל מביטה בציור מקורי (וגם הפעם, עדן: תבחרי משהו בפחות מ-100 יורו, אני קונה לך! אני: גיחוך). נו, לפחות גיליתי שהפסלים שלו נפלאים בעיני, הרבה יותר מהציורים.

משם הלכנו לרחוב בעל השם הכיפי ביותר להגייה ever:

(נסו לדמיין את השף השוודי מהחבובות אומר את זה)

אי אז בתחילת המסע, כשאני שתיתי את השוקולה-שו הראשון שלי, עדן שתה תה מדהים למדי והחלטנו ללכת לחפש את Mariage Freres, החנות שממנה התה הזה הגיע. מסתבר שהיא נמצאת גם בספר הפטיסרי כי יש בה תה בטעמי קינוחים (מוס שוקולד, טארט לימון, טארט טאטן ועוד). החנות יפה להפליא ומריחה נהדר. יש בה גם שולנות לשבת אם אתם רוצים לשלם בערך שישים ש"ח לאיש ולשתות קנקן תה, אנחנו עוד לא הגרף פוטוצקי ולפיכך ויתרנו ופשוט קנינו במשקל קצת מהתה הטעים שעדן שתה, Emperor Chen Nung, אם אתם בקטע של תה מעושן וכבד, בסביבות ה-7 יורו ל-100 ג'.

משם הלכנו לאוטל דה-ויל, רחבת העירייה שהופכת למשטח החלקה על הקרח בעונה הזו של השנה, לצפות באנשים מחליקים. הייתה מוזיקה מזעזעת ממש (פופ אמריקני איום שלא נכנס אפילו לפלייליסט של גלגל"צ והיפ-הופ צרפתי גרוע), אבל היה מעניין לראות את הסדרנים מחליקים יפה ומגרשים את כולם כדי שהרכב שגורף את פתיתי הקרח יוכל להיכנס ולנקות את המשטח.

המשכנו לפולידור, מסעדה ותיקה מאוד שמגישה אוכל צרפתי קלאסי ולא יקר מאוד. עבור עדן זו הייתה חגיגה. הוא אכל את הביף בורגיניון ונאנח אחרי כל ביס מרוב הנאה. אני, לעומתו, לא הגעתי למקום הנכון. השעה הייתה רק 13:30 וכבר נגמרו הטארט בצל וטארט כרישה שיש בתפריט. המלצר (שלא דיבר באנגלית) הצביע על האפשרויות הצמחוניות בתפריט, כולן מנות ראשונות: מרק עדשים, מרק דלעת, ירקות חתוכים, סלט סלרי (איכס!). הזמנתי מרק דלעת שהיה אחד המרקים המימיים ונטולי הטעם ביותר שאכלתי. מזל שהחלטנו להיות צרפתים ולבקש לקינוח גבינה, קיבלנו גבינה מצוינת (ולא יקרה) עם כמה חתיכות לחם שהצילו את המצב.

אחר כך נסענו לרו מופטארד, רחוב מקסים ברובע הלטיני, מלא חנויות קטנות ונחמדות וכמובן, לא מעט אוכל. יש שם בין השאר את מוקושה, חנות של כמה שוקולטיירים שקנינו בה כמה פרלינים (יקרים!) שהחלטנו לשמור ולאכול רק אחר כך.

המשכנו במורד הרחוב ומשם השקיף עלינו הפטיסרי המקסים של קרל מרלטי. הכול שם נראה מעולה, ועותק של ספר הפטיסרי ישב לו לבטח ליד הקופה. בחרנו רליג'יוס ורדים והלכנו לגינה ממול לאכול אותו. הוא היה נהדר. מלא בקרם שאם היה רק טיפה יותר ורדימי היה הופך למטהר אוויר, אבל הוא לא. הוא היה עדין וטעים ונפלא. שימו לב ליונים השמנמנות בגן, שמדגימות מה קורה למי שאוכל פירורי קרל מרלטי מדי יום.

בערב נסענו לסינמה גראנד אקסיון לראות את וויפלאש, בדרך הטלפון של עדן קירטע ולקח לנו זמן להבין היכן אנחנו על המפה ואיך מגיעים מהמטרו לקולנוע, אבל לא עברה דקה וסטודנט נחמד בא לעזרתנו (סטודנט לפיזיקה, לפני כמה שנים הגיע לארץ למכון ויצמן), ועוד אחד לא היסס והצטרף לעזרתנו ממש קצת אחרי. אנשים נחמדים בפריז, אני אומרת לכם. מצאנו את הקולנוע, שהיה קטן ומקסים וסטודנטיאלי, והסרט היה מעולה. אם לא ראיתם- לכו. מעורר מחשבות על כישרון ועל אגו, ועשוי היטב.

עד הפוסט הבא, כמה פכים שאני חייבת לחלוק:

• תיקי גב, אני מאוד בקטע של תיקי גב, זה נוח לי, אני צועדת הרבה וסוחבת הרבה (נעלי התעמלות, לפחות ספר אחד, בקבוק מים, אוכל, יו נואו). הייתי בטוחה שבפריז אמצא תיקי גב יפים בקלות. ובכן, לא. או שהאופנה הזו טרם הגיעה פריזה או שכבר חלפה לה. תיק הגב היחיד שראיתי בפראנטן היה, שימו לב, בדוכן של גוצ'י (אקח זאת כמחמאה). בגלארי להפאייט היו כמה נחמדים אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה באזור המזוודות. הו.
• השיער שלי לא אוהב את פריז, הוא מעוך וחסר חיים. מזל שקר וצריך כובע.
• צרפתים, תגידו לי, מה הקטע עם להגיש לחם בלי כלום? חמאה, שמן זית, משהו?
• אם אתם פעילי זכויות בעלי חיים או מוטרדים ועצובים למראה סבל של חיות, בהצלחה בפריז החורפית. להרבה יותר מדי נשים יש פרוות. הן אשכרה לובשות שלל פרוות, מעילים, כובעים, בעעע.
• עד כמה שענייני הפטיסרי נחמדים, ענייני האוכל האמיתי פחות מסתדרים. בפעם הקודמת הוזהרתי שלצמחונים קשה בפריז, אבל בכל מקום שאליו נכנסנו היו כמה אפשרויות ועל פי רוב היה גם די טעים. הפעם אני מתקשה.
• ראינו לילה, אליס ביאלסקי, תקראו את זה ותחזרו אלי (ואם אתם יודעים, תסבירו לי למה קוראים לזה  ככה כי עוד לא הבנתי) (אבל הספר מצוין והיה כיף לקרוא אותו באירופה).
• אורוואר!