והיום במסגרת טרנד החודשים האחרונים של "אין-לי-זמן-להעלות-מתכונים-של-ממש-אז-אני-מהגגת-בנושאים-שקשורים-לאוכל-באופן-מסוים", אייסד עבורכם מדור שימושי ביותר של ביקורת. זו יכולה להיות ביקורת מסעדות, ביקורת מנות ספציפיות, ביקורת ספרי בישול, ביקורת מוצרים חדשים ועוד, לפי העולה על רוחי המופרעת. שימו לב, אני בחורה ביקורתית ואני מדברת הרבה, אז זה יכול להיות ארוך. אבל לא הפעם, כי אין לי זמן.
יפתחו את פינתנו היום שני נותני שירות בתחום האוכל שהצליחו לעצבן אותי לאחרונה. האם זו רק אני או שמא מלצרי ארצנו נפתחו והחליטו שאנחנו חברים? שמא מדובר פשוט בפולניות-יתר הפושה על תלביב המהבילה? הביעו דעתכם, קוראיי המועטים, על שני המקרים הללו:
1. המקום: המזנון של אייל שני.
רציתי לטעום סופסוף תפוח אדמה בפיתה, כי אין כמו פחמימה בפחמימה ב-23:30 בלילה, אבל נגמרו תפוחי האדמה. לפיכך הסכנתי לכרובית בפיתה. מכין הפיתות החרוץ ערבב לנגד עיני קערה עם עגבניות, תועפות טחינה, שמן זית ובצל ירוק. חשבתי שזה נחמד אבל לא הבנתי שהכרובית שלי נכנסת לשם. אני לא אוהבת טחינה, שתבינו. אני בסדר עם שומשום, ממש בסדר עם חלבה, אבל אני לא אוהבת טחינה. על-פי רוב אני לא מתנגדת לשים קצת במנה-פלאפל, אז שכנעתי את עצמי שיהיה בסדר וזה לא נורא, עד שראיתי את הבחור לוקח פיתה ומתכונן להציף אותה בעוד טחינה ובלי יכולת שליטה-עצמית וואטסואבר זעקתי "לאאאא! די עם הטחינה!". הבחור הזדעזע. "אני לא אוהבת טחינה", הסברתי בלאט. "זה כי לא טעמת את שלנו!" הוא צהל.
עכשיו, זה מעצבן. אני בררנית, כל חיי נאלצתי להסביר לסבתות של כל-מיני אנשים שאני לא אוהבת עוגות גבינה ונתקלתי בתשובה "אבל לא טעמת את שלי". מה זה משנה, זה גבינה עם סוכר- אני מוותרת, תודה. מילא כשזו סבתא, אבל כשאני יושבת במקום שבו אני משלמת על אוכל ומזמינה מנה- שבשום מקום לא מפורט מהם מרכיביה ואף אחד לא ציין שיש בה חצי קילו טחינה- אני מעדיפה להיפטר מהצהרות בנוסח "אבל את שלנו לא טעמת". זה טחינה? לא תודה. אל תעשה לי חנדלך ותוותר על הפוזה. אה, הכרובית היתה טעימה אבל היה בה יותר מדי טחינה.
2. המקום: קפה ברנש בבוגרשוב.
ארוחת בוקר. נחמד שיש אופציה להפוך את האגז בנדיקט לצמחוני עם תרד או גאודה, מובן מאליו שבחרתי באופציה המושחתת יותר. אם כך, פיסת בריוש מעט שרופה מדי נחתה על שולחני, מעליה פרוסת גאודה דקיקה ובלתי מורגשת, מעליה צמד ביצים עלומות היטב, סביב להכול מה שאמור היה להיות רוטב הולנדייז. זה לא היה נורא, אבל גם לא טעים במיוחד. היה חסר מלח (גם בסלט), הרוטב היה נטול טעם, אבל אכלתי שני-שליש ככה, בכל זאת לחם עם גבינה וביצה. מיהרנו ולפיכך ביקשנו חשבון. המלצר הסתכל המום בצלחת שלי ואמר "אבל לא סיימתם לאכול!". סליחה? אני נראית לך רעבה? רזה מדי? סובלת? אנחנו מכירים? אם ביקשנו חשבון- סיימנו לאכול, תודה על הדאגה. מיותר לציין שגם אחראית המשמרת שבאה עם החשבון טרחה לשאול אם היה לנו טעים, שזה נחמד, אבל כשממהרים אין לך כוח להסביר שזה היה בסדר, נטול השראה, נטול מלח, די נטול טעם, אבל עשה את העבודה ואנחנו ממש ממהרים אז אין לנו זמן להתנצלויות. זה בית קפה, לא ציפינו ליותר מדי גם ככה, אפשר ללכת?
עד כאן קיטוריי להפעם. אשמח להגיגיכם בנושא. האם זו אני? האם אני רגישה לפולניות? האם פיתחתי אלרגיה לפרטיותי הקולינרית? האם אלו מלצרי תלביב? מחכה לשמוע.
סוכר 