RSS

תגית: פריז בחורף

פריז, חורף 2015, חלק ה' אחרון ודי

בראשית היו: חלק א', חלק ב', חלק ג', חלק ד'.

טוב, אז אתם בודאי מנחשים שהדיאטה שלי מרגע חזרתנו ארצה מושתתת בעיקר על קולרבי ומים (פחותויותר, אל תתקטננו), כך שהרשו לי לפתוח את הדיווח על יומנו הבא בפריז, בו החלטנו לנסות להגיע לכמה פטיסרי מומלצים שטרם הגענו אליהם עד כה. התחלנו עם אחד שהיה ממש בקרבת הדירה, Ble Sucre, חיטה מתוקה בשבילכם. חשבנו לבחון את המילפיי כי עוד לא אכלנו מילפיי ואין ספק שמדובר במחדל.

1097 1098

זו כנראה לא היתה החלטה חכמה. הקרם היה חמאתי כל כך שבקושי היה אפשר לאכול אותו. הבצק היה דווקא טוב מאוד. עדן הפסיק אחרי ביס בודד, אני אכלתי כמה ביסים וויתרתי. עדן חזר כדי לקחת קאנלה לדרך, הוא אוהב אותם, אני פחות, ולפחות זה היה טעים.

משם נסענו למונטרייה, הלא הוא שוק פשפשים ענק בפאתי העיר. יורדים מהמטרו, הולכים קצת, חוצים כביש וכשמרגישים שנמצאים מעל הגרסא המקומית של איילון מתחיל השוק. הוא מסתעף לכמה שבילים ארוכים ארוכים. יש בו המון המון בגדים, קצת אקססוריז, מוצרי חשמל ולא מעט מוצרים שנראים פחות כמו יד-שניה ויותר כאילו הם נפלו ממשאית, אם אתם יודעים למה אני מתכוונת.

1099 1100

הרבה מהמוכרים ומהמבקרים בשוק דיברו בערבית, ונמכרו שם לא מעט רעלות וביגוד מוסלמי מסורתי, כך שלא הרגשנו מאוד בנוח לדבר בעברית, ובין כך זה לא היה שוק מסעיר במיוחד. הסתובבנו בין הסמטאות השונות וגם מצאתי כובע סבתאי מפואר שככל הנראה לא אחבוש לעולם ובזאת סיכמנו את יחסינו עם מונטרייה. בשלב זה היינו קצת רעבים אז נסענו לקלוגר, מקום שמתמחה בטארטים מתוקים ובקישים מלוחים. המקום מקסים ממש, והמוכרת הייתה נחמדה ביותר אבל האנגלית שלה לא הייתה מי יודע מה. בהיבריס אין קץ החלטתי שכבר די קלטתי מילים שקשורות באוכל ונתתי לה לאתגר אותי. אולי קצת יותר מדי. ביקשנו שתי חתיכות של קיש, ומסתבר שהיא הבינה שאנחנו רוצים את האפשרות הקצת יותר יקרה שמגיעה עם סלט. אז עניין התקשורת היה קצת בעייתי, אבל כפרת עוונות, במקרה שלי הסלט היה טעים יותר מהקיש.

11011177 1103

כן, זה היה השלט על הדלת. הקיש שבחרתי, עם פטריות ודלעת, היה די משמים, אם כי הבצק היה מצוין. הוא הגיע עם סלט עלים נחמד וסלט עדשים מרענן, שהיה מלא עשבי תיבול וחתיכות קטנות של משהו שאני כמעט בטוחה שהוא קולרבי (שני קולרבי בפוסט אחד, ואוו), ומעל שני הסלטים היה ויניגרט טוב. לא חשבתי מעולם על האפשרות לתבל עדשים בויניגרט, אבל למה לא בעצם. עדן אכל קיש לורן טוב מאוד, ובאופן כללי המקום היה נעים.

משם נסענו לחלק בעיר שנראה אחרת לגמרי באמצע הרובע ה-13. "גבעת השלווים" נשמע מאוד פסטורלי, אבל מצאנו שכונה שהבניה בה הרבה יותר חדשה ובבסגנון תעשייתי משהו. לרגע השכונה נראתה לנו כמו פרבר נעים ושקט, עד ששמנו לב שבזמן שהלכנו מהמטרו עד לפטיסרי ובחזרה ביקשו מאיתנו כסף ועזרה לא פעם. אני משערת שיש איזשהו אזור של גבעת השלווים שמרגיש כמו גבעה עם, אמממ, שלווים, אבל לא מצאנו כזה. המקום שלשמו נסענו עד גבעת השלווים הוא הפטיסרי של לורן דושאן, ואני שמחה שנסענו לשם. קודם כל, הכול שם נראה נהדר, ומעבר לזה, בחרנו קינוח שנקרא קארה שוקולה שממש תכף נדבר עליו.

1104 1107

לא היה לנו איפה לעצור ולאכול את הקארה שלנו, אז לקחנו אותו איתנו בזהירות למטרו ונסענו איתו עד לתחנה הבאה, אל מונפרנס. ממש ליד תחנת המטרו ומול בית הקברות של מונפרנס (שלידו השתרך תור גדל-מימדים) מצאנו גינה ציבורית נחמדת. כפי שאפשר לראות היה גשום באותו יום וכל הספסלים היו רטובים, אז החלטנו שנסתדר בעמידה. זה עוד מילא, מסתבר שהקארה ישב לו בתוך האריזה היפה בלי שום כלי עבודה והיינו צריכים להיעזר בעיקר, ובכן, בפה שלנו כדי לנגוס בו. אנחנו מקצוענים ולא נתנו לזה לעמוד בדרכנו.

1108 1109

אני מקווה שאתם מבינים שעם כל הצער והטישו שהזדקקנו לו בסוף, זה היה פשוט מצוין, ובהחלט אחד הדברים הכי טעימים ומענגים שאכלנו בפריז. להערכתי מדובר בדקואז מוקף במוס שוקולד אגוזים עם כמה שכבות שוקולדיות מרירות וציפוי של שוקולד חלב, אבל רק אלוהים ולורן דושאן יודעים. מה שלא יהיה, לא הייתי מתנגדת לעוד אחד כזה עכשיו.

אחר כך יצאנו לטייל קלות במונפרנס. בטיול הקודם לא היינו שם ודי נחמד באזור. ויתרנו על הבית קברות (גם על פר לשז ויתרנו. גם בטיול הקודם. החלטנו שיש לנו מספיק בתי קברות ככה, בשוטף). וטיילנו ברחובות, ראינו לא מעט סמטאות אוכל נחמדות וחנויות מקסימות, אבל המטרה הייתה להגיע לבוגאטו, אחד המקומות הכי מגניבים שראיתי מעודי.

1114 1115 1118 1119

תשמעו, בהחלט ייתכן שמדובר במקום לילדים. אני לא יכולה להכחיש או לאשר. יש שם את כל מה שצריך כדי לערוך את מסיבת היומולדת הכי שווה, מתוקה ויפה אם אתם בני 5-8, או אם אתם אני או עדן. יש שם כלים מהממים, ממנז'טים מקושטים דרך תבניות בהמון צורות וחותמות לעוגיות ומה לא והכול מעוצב משגע. ויש גם כמה קינוחים מטורפים. קודם כל, בתמונה למעלה? אלו לא ירקות, זה מרציפן. כן. עכשיו הביטו בויטרינה. אתם קולטים את הדומינו ואת הלגו? אתם רואים את ההמבורגר?

1116 1117

מה? לא הייתה שום ברירה. ההמבורגר הזה, שעלה רק קצת פחות מהמבורגר פריזאי רגיל, הורכב ממקרון תפוזי למטה ולמעלה, ובאמצע: מוס שוקולד עם פצפוצים, קרם פטל, נענע ודף מרציפן. כל הקונסטלציה כל כך מופרכת ויפה, שהייתם חושבים שאין מצב שזה גם טעים. תנו לי להגיד לכם, זה טעים. מאוד. גם כזה הייתי אוכלת עכשיו.

החיים נמשכים, ולכן מבוגאטו המשכנו למקום של מבוגרים. הוגו & ויקטור, הלא הם צמד קונדיטורים, אוחזים בחנות שנראית כמו חנות תכשיטים בכיכר המדינה, והמחירים בהתאם. היינו קצת בשוק, אז הלכנו על פשטות. מדלנים. איך יתכן שעוד לא אכלנו מדלנים? אם כך, רכשנו מדלן אחד במילוי פרלין ואחד בטעם רויבוס, תה אדום, ויצאנו בחרדת קודש.

11201121 1122

המדלנים, להפתעתנו הרבה, היו מעולים. לא יאמן כמה עוגה פשוטה יכולה להיות טעימה. בעיקר המדלן הראשון, עם אגוזי הלוז והפרלין. הבצק היה נהדר, רך ושקדי ונימוח, המילוי היה נפלא, אגוזי, עשיר ולא מתוק מדי. גם מדלן הרויבוס, שהיה לו גוון אדום שלא כל כך רואים בתמונה, היה מצוין. הטעם המובחן של תה אדום הסתדר עם אותו בצק רך ושקדי ונימוח באופן מושלם.

בערב נסענו לעוד חלק אחר לגמרי של פריז, כזה שנראה יותר כמו הרצליה פיתוח, לקולנוע MK2. מדובר במתחם גדול ויפה, והלכנו כדי לראות את יצירת המופת הקולנועית "איך להיפטר מהבוס 2", ביקוז דאט'ס ג'אסט האו ווי רול, ביצ'ז. אגב קולנועים בפריז, קטע מוזר. ראינו שלושה סרטים ועל כל כרטיס שילמנו מחיר אחר, מ-5 יורו עד קצת יותר מ-9. בכל מקרה, מתחם הקולנוע הזה מאובזר בחנות ענקית ומלאה כל טוב: ספרים, שעונים, אוכל שמיובא מארה"ב והמון סרטים, ומצאתי שם אוזניות מושלמות במבצע מטורף, הללויה! הסרט היה מצחיק גם אם מטופש למשעי. מחוץ למתחם עמדו כמה משאיות אוכל מגניבות, אחת של נקניקיות, אחת של סנדוויצ'ים, אחת של נודלס. חלקנו פאדתאי צמחוני ועמדנו לאכול כאחרוני הסטודנטים הפריזאים השיקיים שהסתובבו שם. היה טעים.

11261125

למחרת פתחנו את הבוקר בלנסות מאפה נואל קלאסי (חוץ מבוש) שראינו בכל מקום ולמרבה הצער אני לא מצליחה להיזכר מה היה שמו. לא שם מרגש, משהו די פשוט, זה היה. יש כאלה גדולים, יש קטנים. מדובר בבצק עלים ממולא במרציפן. זה טעים כמו שזה נשמע, אם כי לא הייתי מתנגדת לקצת יותר מרציפן בבצק שלי.

1127

היה זה יום ראשון הראשון של החודש, מה שאומר מוזיאונים בחינם! החלטנו על מרכז פומפידו.

1128 030

תנו לי לעדכן אתכם כבר עכשיו: הדבר הכי מוצלח במרכז פומפידו זה הבניין. בניין מטורף ויפה להפליא שכל הפנים שלו בחוץ שלו. אתם רואים למה אני מתכוונת. מאחר והיה, כאמור, חינמי, ציפינו לתור כאורך הגלות וקיבלנו משהו די דומה.

1129

רואים את התור שמשתרך מהכניסה אל הרחבה? רואים את נקודת המבט שלי? צילמתי את התמונה הזו בעודי עומדת בתור. התור התקדם במאונך מהכניסה ואז פנה מעדנות לפי תוואי הרחוב ושם בקצה עמדנו אנחנו. באופן מפתיע, התקדמנו במהרה ונכנסנו אחרי פחות מרבע שעה. הסתבר שלתערוכות המתחלפות כן צריך לקנות כרטיסים, אז הסתפקנו בתערוכה הקבועה. לא היה קל. קודם כל מדובר במוזיאון ענק. כשעולים במדרגות הנעות החיצוניות לבניין יש תצפית נהדרת על העיר:

1131 1132

ובפנים, יש כל כך הרבה דברים שזה כמעט בלתי אפשרי לספוג את הכול. ראינו הרבה עבודות, המון צילום, קצת ציור, פיסול, מיצבים וקצת עבודות וידאו, אני לא בטוחה מה מהם הלך איתי. צילמתי כמה דברים שהרשימו אותי, אבל אני חושבת שצריך לגור בפריז כדי ללכת לפומפידו בכל פעם קצת, וממש להתעמק בעבודות מסוימות.

1133 1134 1137 1140

יצאנו משם קצת מבולבלים, והגענו בדיוק לשעת הפתיחה של חנות תיקים מהממת שמצאתי בה את ה-תיק. זה היה האחד שחיכיתי לו. זה היה פשוט זה. ואפילו לא מאוד יקר. אם כך, יצאנו מבולבלים מפומפידו, נרגשים (אני, סופסוף מצאתי תיק!) ודי רעבים, לחפש לעדן איזו צלחת שרקוטרי שהוא חשק בה. החיפוש היה קצת מתסכל, הרבה מלכודות תיירים ומקומות יקרים, וגם סתם מקומות סגורים כי יום ראשון. בסוף נסענו לתומיו, מקום שהומלץ לנו עליו, ובגוגל מאפ שלנו היה כתוב עליו שהוא פטיסרי ובראסרי. כשהגענו התברר שזה רק פטיסרי, אבל לקחנו לדרך בריוש קטנצ'יק עם פירורים.

1143

הבריוש היה בינוני למדי. האואבר, ליד תומיו מצאנו בית קפה מפוקפק משהו שפתוח 24/7. הייתה בו צלחת שרקוטרי לא מאוד יקרה. עדן לקח לעצמו כזו, אני החלטתי שמספיק עם הבצק, אני צריכה איזה סלט, ובחרתי בסלט שאני נשבעת שמה שהיה כתוב עליו זה שהוא עם גבינת עיזים חמה. זה מה שהגיע:

1144

היישר מהאייטיז נחתה עלי הפלטת מטוגנים הזו עם כמה עלים ועגבניות. לא נורא, היה טעים. היינו בגדה השמאלית והחלטנו ללכת משם ברגל על גדות הסיין לכיוון אנז'לינה. גילינו עולם כיפי ומקסים של ראשון אחר הצהרים על גדת הסיין.

1151 1152

המון אנשים, ילדים ומבוגרים, משחקים, מחליקים, אוכלים במשאיות אוכל או סתם כך מטיילים. זו הייתה הליכה כיפית למדי, ובסופה הגענו לאנז'לינה. היה זה הערב האחרון שלנו בפריז וידענו שאיטס נאו אור נבר, אז חיכינו בתור משהו כמו 45 דקות, חלקם הנכבד מאחורי חבורה צוהלת של איראנים צעירים שניסיתי להבין מה הם אומרים על אף שאני יודעת בערך שש מילים בפרסית ורובן קשורות באוכל. רמז מטרים למה שחיכה לנו בסוף הטיול? יתכן. על כל פנים, הציפיה השתלמה. היה ברור וידוע מראש, ולא משנה כמה עדן ניסה לשכנע אותי אחרת, שמה שצריך לאכול באנז'לינה זה מון בלאן, ולצידו צריך לשתות שוקולה שו. לא הייתה שום ברירה. זה מה שעשינו (ולפי מראה השולחנות סביבנו זה מה שכמעט כולם עשו). גם המלצרית הותיקה, העניינית והקצת סרקאסטית נראתה כאילו אנחנו לא התיירים הראשונים שנכנסו לאנז'לינה והזמינו שוקולה שו אחד ומון בלאן אחד, לחלוק. לפעמים צריך לדעת לבחור בקלאסיקה, ולרוב קלאסיקה הופכת לקלאסיקה בצדק, וזה בדיוק המקרה באנז'לינה, שהיא קודם כל בית תה קלאסי למשעי. מקווה שתתפסו את האווירה:

11551157 1159 1160

המון בלאן היה אחד הדברים היותר טעימים שאכלתי. לשמחתי עדן לא חשב כמוני אז נשאר לי יותר. בתחתית היה מרנג, מעליו קצפת ומעל הכול הוזלף קרם ערמונים (בתפריט קראו לזה ורמיצ'לי קרם ערמונים, כה מקסים!). השוקולה שו היה סמיך (פחות מזה של קפה פושקין, יותר מז'אן פול הבין ומז'ראר מולה) ומתוק והגיע גם עם קצפת, כי לא מספיק מתוק פה מסביב. באנז'לינה מבינים עניין ולכן הכול מגיע עם קנקן מים, כי בכל זאת. היה טעים ונהדר וגם כזה הייתי אוכלת עכשיו. לפני שירדנו למטרו הספקנו לראות את המראה הפריזאי המושלם הזה.

1163

הלכנו לארוז, וקמנו למחרת בבוקר מוקדם כדי ללכת לפושון עוד פעם אחרונה. באופן סמלי למדי זה היה גם הבוקר שבו ילדי פריז חזרו ללימודים וראינו אותם נוהרים אל בית הספר. בפושון קנינו קרואסון טוב ואכלנו אותו בתחנת המטרו בנימוס מושלם. אורוואר קרואסון, אורוואר פריז.

1165

החזרה הביתה לא הייתה פשוטה, אבל התסבוך צפן בחובו סיפור. אני יודעת, קשקשתי די, אתם עייפים, נמאס לכם מפריז (?!), אבל זה סיפור אחרון, נו. והוא מגניב לעילא. ובכן, כל הטיסה הזו לא התחילה טוב. בבידוק הבטחוני הוציאו אותי כדי לערוך עלי חיפוש. אותי. עם סוודר הסנאים והבלוטים שלי, עם מגפי הגומי הפרחוניות שלי. פקחית משמשה לי את הצורה לנגד לא מעט עיניים ונעלבתי קשות. עלינו למטוס וגילינו שאנחנו לא יושבים ביחד ושיש בינינו את המעבר. מישהי ישבה במקום של עדן וכשביקשנו ממנה לעבור היא הורידה את המזוודה שלה מלמעלה ישר אל הכתף שלי. היה מאוד נעים, כל הסיפור. שדה התעופה בפריז היה ערפילי מאוד מאוד, ושדה התעופה באיסטנבול גם הוא כנראה סבל מעודף מטוסים או משהו בדומה, וישבנו במטוס במשך שעה וארבעים, כשאנחנו כבר מבינים שלא נספיק לקונקשן שלנו, ואין לנו שום מושג מה זה אומר. הדייל הטורקי האדיב הסביר שיכול להיות שיחכו לנו, ושאם לא – חברת התעופה תדאג לנו, אבל הוא לא יודע יותר מזה.

הטיסה לתל אביב הייתה אמורה לצאת מאיסטנבול ב-19:15, נחתנו ב-19:45, ולמטה חיכה לנו עובד של טורקיש שקרא לכל מי שפספס את הקונקשן שלו: מי לתל אביב ומי לטהרן, אליו. אם כך, היינו קבוצה של כ-15 מפספסי קונקשן לתל אביב ועוד כ-15 מפספסי קונקשן לטהרן, והטורקים בלי להתבלבל שמו אותנו ביחד, לקחו אותנו כמו בטיול שנתי בקבוצה לביקורת דרכונים, לקחת את המזוודות שלנו, ואל אוטובוס שלקח אותנו לשדה התעופה השני באיסטנבול, שם סידרו לנו מקומות בטיסות מאוחרות יותר לטהרן ולתל אביב. בהתחלה שררה מבוכה קלה, אבל מישהו בקדמת האוטובוס התחיל כבר לדבר עם איזה זוג ולהתלוצץ על המצב המשעשע, חיפוש משותף אחרי אחד הנוסעים שנעדר הביא לעוד הקלה באווירה, ובסוף הסתובבנו אל הזוג האיראני שישב מאחורינו באוטובוס ושוחחנו קלות. הם היו חמודים מאוד, זוג שיראזי צעיר. סיכמנו שאנחנו לא מייצגים את הממשלות שלנו. נסענו דרך איסטנבול הלילית וראינו קצת ממנה, נפרדנו בחיוכים נרגשים (בכל זאת, החד-פעמיות של הסיטואציה הייתה ברורה), והלכנו להעביר עוד כמה שעות בשדה התעופה השני. כדי לא להשאיר אותכם בלי תמונות נוספות של מאפים, קנינו שם סוג של מאפה טורקי עם גבינה.

1176

היה נחמד אבל לא מדהים. מצד שני, אוכל של שדה תעופה, נו.

הגענו בסביבות 3:00 לפנות בוקר, הישר אל הדיבורים על הסערה. זלזלנו קצת בתלונות על הטמפרטורות הצפויות ושילמנו סכום מופרך לנהג מונית. מצאנו את החתולים מחורפנים קלות מהיעדרותנו, ואחרי לילה כמעט נטול שינה יצאתי לעבודה ברגל. אבל בלי השוואות.

1149 1171

את הפרידה שלו מפריז גרבוז בוחר לעשות כשיורד שם שלג. באופן מופרך ובלתי צפוי לא ירד עלינו שלג בפריז אבל הוא כן ירד בארץ (לא עלינו ממש אבל כולנו יהודים). עזבנו את פריז השלווה שחזרה לשגרת אחרי החגים שלה, וקצת אחרי זה פתאום התרגשו עליה הפיגוע בשארלי אבדו ואחר כך אירוע המכולת הכשרה (כבר יש לו שם?). באופן אישי אני חושבת שזה רמז, דברים רעים התחילו לקרות לפריז מיד כשעזבנו אותה ואני סבורה שממשלת פריז צריכה להחזיר אותנו על חשבונה כדי לבטח את העיר מצרות נוספות. מצד שני, שמעתי שיש איזו קונדיטוריה מטורפת בפתח תקווה שחייבים לנסות.

 

מודעות פרסומת
 
3 תגובות

פורסם ע"י ב- ינואר 17, 2015 ב- Uncategorized

 

תגים: , , ,

פריז, חורף 2014, חלק ג'

בפרקים הקודמים: חלק א', חלק ב'

ובכן, את הערב הקודם סיימנו בנימה מדוכדכת-מה, והנימה הזו המשיכה איתנו קצת לבוקר המחרת. שומדבר לא הלך לנו. החלטנו ללכת שוב לשוק ד'אליגר להתחמש בפירות וירקות רק כדי לגלות שהוא סגור בימי ב'. מאחר והשבוע הלועזי התחיל רצינו לעשות פס שבועי במטרו, אבל בתחנה ליד דירתנו המחשב של הפקיד לא עבד, בתחנה השניה לא היה פוטומטון כזה שעושה לך תמונות (וצריך תמונה), בתחנה השלישית גם לא. בסוף חזרנו לתחנה הראשונה ואמרנו שנעשה בה תמונה ונלך שוב לתחנה אחרת כדי להוציא את הכרטיס, אבל הפוטומטון לא עבד. אם כך, אנחנו מסתובבים כבר שעה בקור ולא הצלחנו להשיג כלום. בסוף קנינו את הכרטיס וכמו אחרוני החוליגנים החלטנו שיאללה, לא נשים תמונה וכאשר אבדנו אבדנו.

כשהכרטיס בידינו נסענו לשוק הפשפשים הענק בפרוורי פריז, סנט אואן. לקרוא לזה שוק פשפשים לא עושה עם המקום שום צדק. מדובר יותר בשכונת פשפשים, שבתוכה כמעט כל סמטה, כמה מבנים גדולים (מעוצבים מאוד מגניב בפני עצמם) ועוד די הרבה חנויות רנדומליות הם שווקי פשפשים בפני עצמם. גם בדרך אליו יש כמה שווקים לא מפושפשים, של נעליים, בגדים, כובעים, תיקים, הכול מאוד בזול ומרגיש קצת כמו הארלם הצרפתית. בהתאם לאיך שהיום הזה התחיל, ועל אף שבדקנו והיה כתוב שהשוק אמור להיות פתוח בימי שבת, ראשון ושני, שמינית ומטה מהחנויות היו פתוחות, כנראה בגלל העיתוי של בין הנואל לראש השנה. בכל מקרה הסתובבנו משתאים. יש שם חנויות מטורפות לגמרי, מגלריות של אמנות עכשווית ועד לרהיטים מבתי מלוכה, ספרים עתיקים, בגדים מכל מיני תקופות, שימושיים יותר ופחות, ארגזי מטען עתיקים, תקליטים, פוסטרים, גלויות, כתבי עת ועוד. אם אני משווה את סנט אואן לשוק הפשפשים שלנו, הקטן והחמוד ביפו, זה רק מראה כמה מעט פשפשים יש לנו. ההיסטוריה קצרה, לא צברנו כל כך הרבה דברים. מניחה לכם פה כמה דוגמיות ויכולה רק לתאר לעצמי כמה זה יפה כשהכול פתוח.

003010005008006013

בשלב זה הטיול והחיטוט השיבו מעט את רוחנו, מה גם שמזג האוויר התחמם קצת (2 מעלות, ווהו!) ואחר כך החלטנו לחזור לאחת הפנינים מהטיול הקודם שלנו לפריז, רו מונטרגיי, רחוב אוכל חמוד להפליא. בשטורר העתיקה קנינו את גולת הכותרת שלהם, באבא או רום. לא אשת באבא אנוכי, אבל זה היה טעים ממש, הם הצליחו להספיג את העוגה ברום לחלוטין ועם עודף מבלי שהיא תאבד כל צורה, וכל ביס היה רך ואלכוהולי ומתוק ונהדר. מה שכן, יכלו לשדרג את הדובדבן מסוכר לאחד קצת יותר מעודכן.

015

בשלב זה חשבנו לאכול משהו קטן, ועשינו את הטעות של להיכנס לקפה מונטרגיי. חלקנו מרק בצל בינוני מינוס וצ'יפס עם פונדו צ'דר שהגבינה שלו הייתה כה סינטטית שהיא בקושי הורגשה. מאחר וזה לא היה מספק במיוחד, עדן קנה סנדוויץ' במאפיה של אריק קייזר שהיה נחמד וזהו, ובאחת מהחנויות המתמחות בקונדיטוריה באזור (אם אזכר בשמה, בי נשבעתי, תהיו הראשונים לדעת) רכשתי ערמונים מסוכרים, מעדן עונתי יקר ונהדר. ברוב הפטיסרי אפשר לקנות ערמון גדול מסוכר אחד במחירים שנעים בין 2.2 ל-3.5 יורו, בחנות הזו היו די הרבה סוגים של מארזים של הערמונים במשקל בהרבה יורואים, אבל היה מבצע על סוג אחד, שלפי המראה שלו היה במבצע פשוט כי הערמונים לא שלמים, אבל הטעם נשאר מצויין. אם אתם בפריז בחורף אתם ממש חייבים למצוא לכם איזה ערמון כזה, מסוכר. קוראים לזה בפריזאית מארון גלאסה.

020

(והנה תמונה אמנותית שלנו, קופאים על ספסל רחוב, מנשנשים סנדוויץ' ומארון גלאסה. עשר שניות אחר כך עברו יחד כמה עובדי תברואה עם פחי זבל ואחד מהם ברך אותנו בבונסוואה בחיוך רחב שפתיים)

021

אחר כך החלטנו לפקוד עוד קלאסיקה אהובה וזכורה לטוב מהטיול הקודם, קפה פושקין, מה גם שהיא נמצאת בפראנטן (או כמו שקראנו לו: פרנטמפס), הכלבו הענק עם חלונות הראווה המתקשטים בחגים. סיירנו קלות בפראנטן (עדן: תבחרי משהו בפחות מ-100 יורו, אני קונה לך! אני: גיחוך), מצאנו שם דוכן של מייזון דו שוקולד וקנינו שם כמה פרלינים קטנים, דווקא האחד של השוקולד חלב היה טעים מחבריו המרירים.

023

ואז – לקפה פושקין, שם אכלנו בטיולנו הקודם שני קינוחים מושלמים לחלוטין (גם אם יקרים), והחלטנו לנסות הפעם משהו אחר.

לשם השוואה, קפה פושקין, מאי/יולי 2013:

10251027

קפה פושקין של דצמבר 2014 היה קפוא, כך שלא היססתי והזמנתי שוקולה-שו שהיה שונה מאוד מקודמו. את הגרסה הזו היה צריך לאכול עם כפית מרוב סמיכות. שלא ייחסר סוכר, הזמנו גם את עוגת הדגל, המדוביק, עוגה רוסית קלאסית שיש בה שכבות עוגה בניחוח דבש-כוסמת (כן), קרם ריבת חלב וקרם פרש רוסי. השוקולה-שו היה מצוין, הייתי צוללת לתוכו לו יכולתי. העוגה הייתה מאכזבת. שכבות הבצק היו מעולות, אבל ביניהן הרגשנו כאילו אכלנו חמאה. הקרם פרש וריבת החלב כנראה לא הגיבו משהו לטמפרטורה, התקשו והפכו לשומניות מאוד, זה היה לא טוב, לא טוב בכלל.

024025

בנוסף לכך, בעודנו מחכים פרק זמן בלתי סביר לחשבון התרחשה דרמה קטנה ומאוד בלתי-נעימה. זוג צעיר, דוברי צרפתית אבל גם שפה אחרת שלא זיהיתי, רכשו מאפים בחנות של קפה פושקין והתיישבו לאכול אותם בשולחנות בית הקפה. המלצר ניגש להסביר להם שאי אפשר לשבת שם, שהשולחנות רק עבור מי שמזמין מהמלצרים (ומשלם יותר עבור השירות). הגבר התחיל לצעוק על המלצר שזה לא בסדר, קם והפך את השולחן, בעט בכמה כיסאות בדרכו והתרחק. זוגתו לא נראתה נרגשת מכל המאורע, אבל כשראתה שהמלצר רץ אחריו קמה גם היא ובעטה בעצמה בכמה כיסאות. עוד מלצר הצטרף לתגבר את המלצר השני, האישה זרקה את המאפה על המלצר והוא מצידו דחף אותה והיא נפלה. מאוד, מאוד לא נעים, מכל הצדדים. אלימות וסוכר לא הולכים ביחד.

קמנו לגלות שהתחיל לטפטף, הסתכלנו קצת בחלונות היפים של פראנטן וגלרי להפאייט, עד כמה שניתן היה בין המוני האנשים שבאו כדי לעשות את זה (מדובר בשני בתי כלבו יקרים וענקיים שבתקופת החגים הופכים את חלונות הראווה שלהם למיצג אמנותי), ואז נכנסנו לגאלרי להפאייט לחקור את אזור האוכל המרשים שלו. שתי קומות מלאות כל טוב, גם עם סניפים של כל מיני פטיסרי, שוקולטרי ועוד, והמון המון אוכל.

030033034040

קנינו שם במאפיה בשם ליברטה שתי לחמניות עם פקאנים שיהיו לארוחת ערב יחד עם קצת גבינות וקונפי תאנים, והיינו מסודרים, לא לפני שאירע עוד מאורע זכר לבוקר המשובש, כשהקופאית חייבה אותנו 5.5 יורו על משמשים במקום 0.95 על עגבניות והיינו צריכים להסביר את עצמנו בקצת צרפתית+קצת אנגלית+הרבה תנועות ידיים.

למחרת קמנו מוקדם כדי לנסות שוב את מוזיאון פיקאסו. התור היה בדיוק כמו שהיה בפעם הקודמת, ארוך מאוד מאוד. אם אתם יכולים: קנו כרטיסים מראש. לא היה לנו איך להדפיס ולכן לא קנינו גם הפעם, חיכינו 40 דקות בתור להיכנס בעוד שמי שקנה כרטיס נכנס מיד פנימה. ובפנים? ובכן. זה פיקאסו, כמה רע זה כבר יכול להיות, אבל זה גם לא היה טוב במיוחד. המוזיאון נפתח שוב בספטמבר אחרי שהיה סגור ל-5 שנים לשיפוצים, ואין לי מושג איך הוא היה קודם (אליבא דגרבוז: רק טוב), אבל כרגע הוא בעיקר מבולגן. אין שום סיבה נראית לעין למה עבודות מסויימות נמצאות ליד עבודות אחרות, מה ההבדל בין קומה 1 ל-2. אמנם ליד כל תמונה יש שלט שמפרט את השנה ואת המקום (בכמה שפות), אבל זה עדיין נראה רנדומלי. מעבר לזה, המסגרות החדשות, הלבנות, המודרניות האלה, משהו בהן מנטרל לחלוטין את חוויית המוזיאון. בלי מסגרות הזהב הכבדות לא הרגשתי שאני בכלל מביטה בציור מקורי (וגם הפעם, עדן: תבחרי משהו בפחות מ-100 יורו, אני קונה לך! אני: גיחוך). נו, לפחות גיליתי שהפסלים שלו נפלאים בעיני, הרבה יותר מהציורים.

001002008011

משם הלכנו לרחוב בעל השם הכיפי ביותר להגייה ever:

014

(נסו לדמיין את השף השוודי מהחבובות אומר את זה)

אי אז בתחילת המסע, כשאני שתיתי את השוקולה-שו הראשון שלי, עדן שתה תה מדהים למדי והחלטנו ללכת לחפש את Mariage Freres, החנות שממנה התה הזה הגיע. מסתבר שהיא נמצאת גם בספר הפטיסרי כי יש בה תה בטעמי קינוחים (מוס שוקולד, טארט לימון, טארט טאטן ועוד). החנות יפה להפליא ומריחה נהדר. יש בה גם שולנות לשבת אם אתם רוצים לשלם בערך שישים ש"ח לאיש ולשתות קנקן תה, אנחנו עוד לא הגרף פוטוצקי ולפיכך ויתרנו ופשוט קנינו במשקל קצת מהתה הטעים שעדן שתה, Emperor Chen Nung, אם אתם בקטע של תה מעושן וכבד, בסביבות ה-7 יורו ל-100 ג'.

015016

משם הלכנו לאוטל דה-ויל, רחבת העירייה שהופכת למשטח החלקה על הקרח בעונה הזו של השנה, לצפות באנשים מחליקים. הייתה מוזיקה מזעזעת ממש (פופ אמריקני איום שלא נכנס אפילו לפלייליסט של גלגל"צ והיפ-הופ צרפתי גרוע), אבל היה מעניין לראות את הסדרנים מחליקים יפה ומגרשים את כולם כדי שהרכב שגורף את פתיתי הקרח יוכל להיכנס ולנקות את המשטח.

018

המשכנו לפולידור, מסעדה ותיקה מאוד שמגישה אוכל צרפתי קלאסי ולא יקר מאוד. עבור עדן זו הייתה חגיגה. הוא אכל את הביף בורגיניון ונאנח אחרי כל ביס מרוב הנאה. אני, לעומתו, לא הגעתי למקום הנכון. השעה הייתה רק 13:30 וכבר נגמרו הטארט בצל וטארט כרישה שיש בתפריט. המלצר (שלא דיבר באנגלית) הצביע על האפשרויות הצמחוניות בתפריט, כולן מנות ראשונות: מרק עדשים, מרק דלעת, ירקות חתוכים, סלט סלרי (איכס!). הזמנתי מרק דלעת שהיה אחד המרקים המימיים ונטולי הטעם ביותר שאכלתי. מזל שהחלטנו להיות צרפתים ולבקש לקינוח גבינה, קיבלנו גבינה מצוינת (ולא יקרה) עם כמה חתיכות לחם שהצילו את המצב.

019020021

אחר כך נסענו לרו מופטארד, רחוב מקסים ברובע הלטיני, מלא חנויות קטנות ונחמדות וכמובן, לא מעט אוכל. יש שם בין השאר את מוקושה, חנות של כמה שוקולטיירים שקנינו בה כמה פרלינים (יקרים!) שהחלטנו לשמור ולאכול רק אחר כך.

024028023

המשכנו במורד הרחוב ומשם השקיף עלינו הפטיסרי המקסים של קרל מרלטי. הכול שם נראה מעולה, ועותק של ספר הפטיסרי ישב לו לבטח ליד הקופה. בחרנו רליג'יוס ורדים והלכנו לגינה ממול לאכול אותו. הוא היה נהדר. מלא בקרם שאם היה רק טיפה יותר ורדימי היה הופך למטהר אוויר, אבל הוא לא. הוא היה עדין וטעים ונפלא. שימו לב ליונים השמנמנות בגן, שמדגימות מה קורה למי שאוכל פירורי קרל מרלטי מדי יום.

032033

בערב נסענו לסינמה גראנד אקסיון לראות את וויפלאש, בדרך הטלפון של עדן קירטע ולקח לנו זמן להבין היכן אנחנו על המפה ואיך מגיעים מהמטרו לקולנוע, אבל לא עברה דקה וסטודנט נחמד בא לעזרתנו (סטודנט לפיזיקה, לפני כמה שנים הגיע לארץ למכון ויצמן), ועוד אחד לא היסס והצטרף לעזרתנו ממש קצת אחרי. אנשים נחמדים בפריז, אני אומרת לכם. מצאנו את הקולנוע, שהיה קטן ומקסים וסטודנטיאלי, והסרט היה מעולה. אם לא ראיתם- לכו. מעורר מחשבות על כישרון ועל אגו, ועשוי היטב.

עד הפוסט הבא, כמה פכים שאני חייבת לחלוק:

  • תיקי גב, אני מאוד בקטע של תיקי גב, זה נוח לי, אני צועדת הרבה וסוחבת הרבה (נעלי התעמלות, לפחות ספר אחד, בקבוק מים, אוכל, יו נואו). הייתי בטוחה שבפריז אמצא תיקי גב יפים בקלות. ובכן, לא. או שהאופנה הזו טרם הגיעה פריזה או שכבר חלפה לה. תיק הגב היחיד שראיתי בפראנטן היה, שימו לב, בדוכן של גוצ'י (אקח זאת כמחמאה). בגלארי להפאייט היו כמה נחמדים אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה באזור המזוודות. הו.
  • השיער שלי לא אוהב את פריז, הוא מעוך וחסר חיים. מזל שקר וצריך כובע.
  • צרפתים, תגידו לי, מה הקטע עם להגיש לחם בלי כלום? חמאה, שמן זית, משהו?
  • אם אתם פעילי זכויות בעלי חיים או מוטרדים ועצובים למראה סבל של חיות, בהצלחה בפריז החורפית. להרבה יותר מדי נשים יש פרוות. הן אשכרה לובשות שלל פרוות, מעילים, כובעים, בעעע.
  • עד כמה שענייני הפטיסרי נחמדים, ענייני האוכל האמיתי פחות מסתדרים. בפעם הקודמת הוזהרתי שלצמחונים קשה בפריז, אבל בכל מקום שאליו נכנסנו היו כמה אפשרויות ועל פי רוב היה גם די טעים. הפעם אני מתקשה.
  • ראינו לילה, אליס ביאלסקי, תקראו את זה ותחזרו אלי (ואם אתם יודעים, תסבירו לי למה קוראים לזה  ככה כי עוד לא הבנתי) (אבל הספר מצוין והיה כיף לקרוא אותו באירופה).
  • אורוואר!
 
2 תגובות

פורסם ע"י ב- ינואר 1, 2015 ב- Uncategorized

 

תגים: , ,

פריז, חורף 2014, חלק ב'

אם לא קראתם את חלק א', קישטה, אני לא מבינה מה אתם עושים פה! תקראו ותחזרו אחר כך.

קראתם? יופי, להלן המשך מעללינו בפריז הקפואה.

ובכן, את יום האתמול התחלנו בלנסוע למארה. היינו בחנות יד-שניה מגניבה להפליא בשם Free P Star, ואז חשנו נפילת סוכר כך ששמנו פעמינו לעבר L'Eclair de Genie (באופן מפתיע זה לא האקלייר של ג'ני, אלא איקלייר של גאונים). קנינו אקלייר קרמל מלוח והתיישבנו בגינה אקראית לאכול אותו. ובכן, הקרם היה נהדר ולא ממש מלוח, והחלטנו שאקלייר זה קצת אוברייטד, שמה שטעים בו זה בעיקר המילוי ושקר. כבר אמרנו שקר? קר.

007008

משם הלכנו למוזיאון פיקאסו, אבל מסתבר שאם הזמנתם כרטיס מראש תעמדו בתור של כ-30 אנשים, ואם לא הזמנתם כרטיס מראש תעמדו בתור של כ-50 אנשים שמחכים בתור אחרי 30 האנשים שכן הזמינו כרטיסים. התור הוא בחוץ, כן? לא בטוחה אם כבר ציינתי כמה קר, אבל, כאילו, די קר, אז החלטנו שנחזור ביום אחר בשעה קצת יותר מוקדמת ואולי נהיה בין הראשונים בתור השני. כדי להקל קצת על הסבל שבציפיה המשכנו להסתובב במארה, עוצרים בערך ליד כל חלון ראווה שני ומתפעלים מהחנויות היפות, אבל בעצם היינו בדרך לפופליני. פופליני, מקום יחסית חדש אם אינני טועה, לקחו את השו- Choux- הבצק הרבוך שממנו מכינים אקלייר ואפשר למצוא כדורים קטנים וריקים שלו בהרבה פטיסרי-בלונז'רי, ומילאו אותו בכל מיני מליות. טעמנו אחד עם קרם ערמונים ואחד עם קרם ורדים, שניהם היו מעולים.

013014

ב- Rue de Bretagne כמעט ופספסנו את הכניסה לשוק אוכל קטן וחמוד בשם Marche Enfants Rouges. נראה שחלק מהדוכנים בו לא פעלו, אולי בגלל ימי החג, אולי כי נגמרו להם כל הדגים ונשאר רק קרח, אולי סתם כי, אמממ, קר. על כל פנים עשינו סיבוב קצר.

017

אחרי כל המתוק הזה נזקקנו לקצת מלוח, והלכנו למקום שנדמה שאין בלוגר אוכל ישראלי אחד שביקר בפריז ולא נכנס לאכול בו, ברז' קפה. בברז' קפה מגישים גאלטים, שהם קרפים מקמח כוסמת, במילויים שונים. היה תור כזה שחיכינו רבע שעה, זה היה שווה את זה. אפילו ההמתנה הצפופה בחלל הכניסה הייתה נעימה: היה חמים, צפינו על הטבחים עובדים, הצוות היה נחמד מאוד על אף העומס. השולחנות צפופים ביותר, עד כדי כך שכשהושיבו אותנו, הזוג בשולחן הצמוד מיד הבינו שאנחנו מדברים בעברית והתחילו לקשקש איתנו (זוג אוסטרלי חמוד, כרגע גרים בלונדון ובאו לבקר בפריז, בדיוק היו בקיץ בבירת'רייט בארץ, כן, בדיוק באמצע המלחמה, היה קצת מפחיד אבל כולם היו נורא נחמדים אליהם). השילוב הקלאסי שם הוא ביצת עין, גרוייר והאם, אבל יש הרבה וריאציות ואין להם שום בעיה להוריד מרכיבים עבור צמחונים בעייתיים כמוני. עדן אכל גאלט כזה עם קונפי בצל שבושל עם סיידר תפוחים, אני אכלתי כזה בלי ההאם ועם ארטישוק, הגאלטים של שנינו היו מצוינים. לגאלט יש טעם מאוד מובחן, יותר כבד מקרפ רגיל, קצת אגוזי וכפרי, וזה משתלב נהדר עם הנימוחות והטעמים העדינים של הביצה והגבינה ועם החמיצות והמרקם של הארטישוק. בשולחנות הסמוכים היו גם כאלה שהזמינו קרפים מתוקים שנראו טוב.

019

אחרי עוד שיטוט במארה בין החלונות היפים צעדנו לכיוון Rue Ramboteau הנחמד, והגענו ל- Pain de Sucre, פטיסרי יפה ונעים מאוד. עדן לקח לעצמו מרשמלו בטעם למונצ'לו, וביקשנו המלצה מהמוכרת מה עוד חייבים לטעום מאחר ואני ומרשמלו לא ממש חברים. היא שאלה אם נרצה קלאסיקה או משהו מקורי וכשאמרנו שמקורי, היא הפנתה אותנו לקינוח בשם רוזמרי, שכלל סאבלה רוזמרין, ריבת רובארב ופטל וקרם וניל. זה היה אחר מאוד מכל הטעמים היחסית מוכרים וחורפיים שטעמנו עד עכשיו (קרמל, שוקולד, וניל, ערמונים) וטעים מאוד, בעיקר הסאבלה שהיה עדין וחמאתי ונהדר. עדן, שטעם את המרשמלו מיד אחרי הרוזמרי, בקושי הרגיש בטעם הלימוני.

026025

בהמשך הרחוב שוכנת Les Fees Patisseres, פטיסרי שנראית כמעט כמו מעבדה שקישטו לנואל, ובה קינוחים קטנטנים למדי. דבקנו בהמלצה של ספר הפטיסרי ולקחנו טארט וניל קטן ועדין. ראינו שלא רחוק משם יש את גן אנה פרנק, וחשנו שזו גזירת גורל, חייבים לאכול פטיסרי בגן אנה פרנק! היה קפוא למדי וירד גשם, רוב הספסלים היו רטובים, מסביב לספסלים היו תמונות של חיילים נאצים, זה לא היה הכי נוח, אבל ביחס לאנה פרנק מצבנו היה בסדר. בסוף מצאנו פינת ספסל לא רטובה, הוצאנו את ידינו הרועדות מהכפפות כי בכל זאת, צריך גם קצת לסבול, וטעמנו את הטארט וניל הזה, שהיה באמת פצפון ויקר, אבל פשוט אדיר. בין הבצק הפריך לבין קרם וניל שכנה שיכבה פריכה ומתפצפצת, אולי מרנג, אולי עוגייה, אולי גם וגם, מי יודע, שגרמה לכל העסק הזה להיות הרבה יותר מעניין. אנה פרנק הייתה גאה.

028029032

בשלב זה כבר התחיל להחשיך (שעות השמש קצרות מאוד בימים אלו. הזריחה רק בסביבות 8:45, והשקיעה, די בדומה לארץ, ב-16:45), והחלטנו לעשות מה שאף תייר בפריז מעולם לא עשה: לנסוע למגדל אייפל. בטיול הקודם שלנו התחמקנו באלגנטיות ורק עברנו ליד באיזה שיט בסן, אבל הפעם ידענו שהאורות בודאי יהיו יפים מתמיד ושיהיה שוק חג מולד נחמד באזור. אם כן, נסענו לאייפל. היה קר מאוד, אבל גם ככה לא היו לנו ממש כוונות לעלות למעלה. כאן רואים את עדן בודק אם אנחנו בדרך הנכונה.

037

עוד שוק חג מולד (אחרי זה של השאנז אליזה אנחנו כבר די מחוסנים), עוד קרמבו בינוני, והפעם גם כמה סצינות חג-מולד שדרשו את השתתפותנו.

041044

למחרת נסענו מעלה מעלה, לא רחוק מכנסיית סאקרה-קר במונמרטר, והלכנו כמו יהודים טובים לראות בקולנוע פריזאי שמעוצב כמו מקדש פרעוני קומדיה אמריקנית. זה היה ללא ספק היום הקר ביותר, העליה למרומי ההר לא עזרה בקטע הזה, והיה ממש כיף לראות את Ghostbusters, מה גם שהלוקסור היה נעים למדי.

050

משם, מאחר ושנינו חסידים שוטים של אמנות נאיבית, צעדנו במרץ למוזיאון לאמנות נאיבית, אבל הוא מצידו לא היה חסיד שוטה של אמנות נאיבית. אמנם התחממנו שם קצת, אבל זה בערך הכול. למעשה, אם אתם ממש לא אוהבים אמנות נאיבית אולי תאהבו את המוזיאון, נראה שמי שאצר את התערוכה הנוכחית לגמרי רווה אמנות נאיבית ורצה הכול חוץ מנאיבי. אסור לצלם שם כך שאין תמונות, אז תצטרכו לקחת את המילה שלי בנושא. משם הלכנו (דרך עוד שוק חג מולד קטן, כמובן) בהוראת החברה מיכל לאכול את הקרואסון הטוב ביותר בפריז, ב- Grenier a Pain של rue de Abbesses (יש עוד סניפים אבל מיכל אומרת שרק שם טעים). היה שם כלבלב קטן וחמוד שקפץ על כולם ועורר את געגועיי לפזית.

056054

 

והקרואסון? מופלא. פריך מבחוץ, רך ונימוח בפנים, חמאתי להלל, מופלא.

משם עברנו לרו דה מרטיר החמוד. התחלנו עם ארנו דלמונטל וקנינו שני מאפים: כף רגל של דוב (כן כן, שימו לב לצורה), מאפה של בצק עלים ממולא בפיסטוק ושוקולד לבן. הבצק היה טוב, הקרם היה לא מספיק פיסטוקי לטעמי והשוקולד העדין פשוט הפך את זה למתוק יותר ולא ממש הורגש בזכות עצמו. קנינו גם קוגלהוף קינמוני עם צימוקים שהיה נחמד מאוד בעיני עדן ונחמד וזהו בעיני (אני וצימוקים מעדיפים להיפגש שלא במסגרת עוגות) ואכלנו אותו רק בערב, בדירה, על כן התמונה החשוכה.

057 001

ממול שוכן Rose Bakery, סוג של מוקד עליה לרגל, בית קפה-מסעדה אורגניים שקיבלנו עליהם המלצה וגם הוציאו ספר שאני זוכרת שעלעלתי בו פעם. תשמעו, זה מקום מגניב, כולם היו נחמדים, אבל  יקר בטירוף ומיותר. אכלתי קיש קטנטן של אנדיב וגבינה כחולה- בצק ממש לא משהו, אנדיב טעים וגבינה כחולה בלתי מורגשת, עדן אכל סנדוויץ' פתוח עם עוף, דלעת, עגבניות וסלט (דווקא טעים), ואני לא צוחקת, זה היה סנדוויץ' ב-85 ש"ח. (עדן: אני מרגיש ששילמתי מלא כסף כדי שיעשו לתרנגולת פוצי מוצי). נבר אגיין.

058059

במורד הרו שוכן גם הפטיסרי של סבסטיאן גודאר. המקום היה מקסים, אבל בהמלצת ספר הפטיסרי לקחנו מוסיפונטאן, מאפה שהמציא אביו של גודאר שכולל בצק פריך, שקדים וקרם וניל. למרבה הצער הקרם וניל התברר כחמאה עם קצת סוכר ווניל, כך שהרגשנו שזה קצת שמן עלינו (כן, נו, יש דבר כזה).

061 065

 

עוד בהמלצת שרון היינריך נכנסנו לחנות הממתקים השוודים קרמל, שהייתה פשוט מקסימה. אחרי לבטים לקחנו מטבעות שוקולד עם פצפוצי ליקריש (אם אתם אני: במבליק) פריכים. אנחנו חושבים ברצינות לחזור לשם לקנות עוד אחד כזה. זה גאוני. בחנות יש עוד כל מיני דברים שוודיים חמודים, כלים, בובות וגם כמה עותקים של בילבי בשוודית.

062063067

 

כאמור, זה היה היום הקר ביותר, או כמו שהטלפון של עדן אמר ברגעים הקשים (הוא קצת דרמה קווין. הטלפון. עדן פחות): 3-, מרגיש כמו 11-. כן. מעולם לא היה לי קר כל כך, ואני ירושלמית במקור (אם עניין הבמבליק לא הבהיר את זה). האצבעות קופאות, גם ברגליים וגם בידיים, הלחיים כואבות, אפילו המשקפיים והטבעות כמעט משאירות כוויות קור, חצי דקה של להוריד את הכפפות כדי ללחוץ על המצלמה או לבדוק את המפה במטרו מקפיאה כל כך את האצבעות שנדמה שהן תכף יוצאות מכלל שימוש ולא יחזרו לעולם. אם עד עכשיו הייתי מצהירה בלי למצמץ שאני מעדיפה לחיות במדינות קפואות שבהן חצי שנה יורד שלג, עכשיו אני כבר פחות בטוחה בקשר לזה. ובכלל, היה ערב קשה. גרבוז כותב להפליא על השדון הקטן שתוקף אותך כמה ימים לפני שאתה טס לחו"ל. למה אתה בכלל צריך את זה, שואל השד, למה אתה מוציא את כל הכסף שלך על זה, הרי כל מדינות דומות בסופו של דבר, וזו סתם טרחה. גרבוז לא כתב על השדון הארור של אמצע הטיול, כשפתאום אתה מתגעגע הביתה, וחושב שאולי שבוע היה ממש מספיק ואפשר כבר לחזור, ותוהה איך מסתדרים בלעדיך בעבודה ומה שלום פזית וחתולסקי ויוסקה ולמה עזבת אותם לכל כך הרבה זמן, ומה עם החברים והמשפחה, וכמה זמן לא שמעת עברית, ומה לכל הרוחות הקטע הזה של שעות האור המועטות, אולי גם זה משפיע על המצב-רוח? כן, לא קל, רבותיי, לא קל. המצברוח הזה ילווה אותנו עוד קצת, גם למחרת, אבל על זה כבר בפוסט הבא. בינתיים נאכל עוד שוקולד-במבליק. המשך יבוא.

 

 

 

 

 

 

 

 
3 תגובות

פורסם ע"י ב- דצמבר 30, 2014 ב- Uncategorized

 

תגים: , , ,