RSS

קרקרי שמן זית מרוצים מעצמם

קרקרי שמן זית מרוצים מעצמם

שלום חברים.

ובכן, הגישותי את התזה שלי. אין יור פייסז, כל המורים שלי לאורך השנים שהשתמשו בליין הממוחזר לעייפה "יש לך פונציאל אבל את לא מממשת אותו"! אם לכתוב 113 עמודים שופעים בתובנות מבריקות במו-עצמי זה לא מימוש פוטנציאל, אני לא יודעת מה כן. עד כאן התלהבות מעצמי ומכשרונותיי הבלתי-שימושיים (אלא אם כן למישו יש רצון לפשפש בכתביהם של עוד כמה מהמוזיקאים החביבים עלי, ואז אגיע לעזרה).

חוצמזה הספיקותי לפרסם מדריך שוקולד בשני חלקים. הראשון תיאורטי ומסביר (באופן משעשע וחינני, כמובן) על מקורות השוקולד. השני הוא מדריך להכנת פרלינים ביתים בשיתופו של רוי גרשון, הלא הוא רוי שוקולדים.

עכשיו, סופסוף, אוכל. אמיתי, מתכון אפילו ותמונות והכל.

אם כך, כבר סיפרתי בשבחי אוטולנגי בעבר. החלק של האפיה ב"ספר המתכונים" שלהם נהדר ממש, ואני ממליצה מאוד מאוד לחובבי אפיה לנסות את עוגת התפוחים עם השמן זית וציפוי המייפל ואת עוגת הגבינה עם אגוזי המקדמיה בקרמל (אולי זה זמן טוב להגיד שאני לא מתה על עוגות תפוחים ובדרך כלל לא נוגעת בעוגות גבינה)- המתכונים שלהם מעולים.

גם המתכונים המלוחים בחלק של האפיה מוכיחים את עצמם (מאפה הבטטות על בצק עלים אלוהי!) ולפיכך, הבאתי לפניכם היום את המתכון שלהם לקרקרים משמן-זית. מדובר במתכון פשוט להכנה, ערבוב של מרכיבים יחד, מנוחה במקרר ואפיה קצרה. החלק הטריקי שלו הוא ברידוד הבצק ללשונות אובליים דקיקים. הכנתי אותם כבר כמה פעמים, וזה באמת לא פשוט- אבל לא קורה כלום אם יוצאים לכם קרקרים בעובי 3 מ"מ במקום מ"מ אחד, האמינו לי. זה עדיין ממש טעים. מדובר גם בחטיפים בריאים יחסית מאחר וכמות השומן פה מינימלית במידה ואתם לא, כמוני, אוכלים אותם עם שכבה בעובי שווה של חמאה.

אם כך, ניגש הישר לעניין.

מניחים בקערה קמח, אבקת אפיה, מים, שמן זית, מלח, פפריקה מתוקה (אני אוהבת את זו של פרג) וצ'ילי (במקור משתמשים בקאיין, אבל במקור גם שמים פלפל שחור, אז אני מתעלמת בניחותא).

מערבבים בידיים לבצק רך, או מתעצלים ומשתמשים במיקסר עם וו לישה לצורך העניין, אתם יכולים לנחש באיזו אסכולה אני דוגלת. כשמקבלים בצק מוצק, עוטפים בניילון ושולחים לקירור של שעה.

מחממים את התנור ל-220 מעלות. מכינים משטח עבודה: קערה עם קמח לאיבוק, ואם אתם לא סומכים על השיש שלכם גם נייר אפיה. חותכים לחתיכות קטנות, בערך בגודל של אגוז, ואם אתם רוצים להיות ממש מדוייקים ולהשוויץ במשקל החדש שלכם אחרי שהישן שבק ופרש לעולם שכולו טוב, שוקלים 15 גרם.

אם כך, הכינו לכם פיסות בצק כאלה, קמחו את המשטח ואת המערוך שלכם היטב, והיכונו לאתגר: כל פיסה כזו צריכה להפוך ללשון אובאלית דקיקה. עניין הלשון האובאלית לא מאוד מסובך, המערוך שלכם יעשה את זה די מהר. כעת, צריך למצוא את האיזון הנכון, לרדד דק דק ולא לקרוע.

אם אתם רואים שהבצק קצת התעייף ומתכווץ כשמורידים אותו מהמערוך, הניחו לו. שימו אותו בצד לכמה דקות, עברו לכדור הבצק הבא. זה נכון, אגב, גם לגבי בצק פיצה, בצק פאי ובאופן כללי בצקים שאתם צריכים לרדד ומתעקשים להתכווץ חזרה. תנו להם מנוחה קצרה, הם יהיו הרבה יותר נחמדים ונוחים להימתח כעבור כמה דקות.

את הקרקרים המוכנים מעבירים לתבנית מרופדת בנייר אפיה, מברישים בשמן זית וזורים מלח ים אטלנטי מרשים ככל האפשר (או, אם אין לכם, סתם מלח גס, וכאן אני אתאפק ולא אסגיר את זה שפעם הייתי צופה נלהבת של "גור ואוח" על-ידי שימוש בביטוי האינפנטילי "זה גססססס!").

את הדברים החמודים הללו אופים למשך 6 דקות וזהו. אם יצאו לכם קרקרים קצת יותר עבים- תנו להם עוד שתי דקות ותבדקו. הם צריכים להזהיב וקצת להשחים בקצוות ולהיות פריכים ויפים. השיטה היעילה היא להכין תבנית, לשלוח לתנור ולהכין תבנית נוספת בזמן שהראשונה נאפית (לי יצאו שניים וחצי תבניות). מובן מאליו שצריך לטעום מיד קרקר אחד חם ולוודא שהוא פציח וטעים, ואז גם לחכות כמה דקות ולטעום קרקר שהצטנן קצת כדי להיווכח שזה עדיין ממש טעים. ואז לנסות אחד עם חמאה. ואז אחד עם איולי לימון כבוש (שזה שם פאנסי ללימון כבוש קצוץ מעורבב עם מיונז ופפריקה).

ט-עים.

יאללה, יאללה, תני מתכון

קרקרים משמן זית, מתוך "ספר המתכונים" של יותם אוטולנגי וסמי תמימי

לכ-25 קרקרים:

250 ג' קמח ועוד קצת לאיבוק

1 כפית אבקת אפיה

115 מ"ל מים

25 מ"ל שמן זית ועוד קצת להברשה

1/2 כפית מלח

1 כפית פפריקה מתוקה

1/2 כפית צ'ילי (במקור כתוב 1/4 אבל קחו בחשבון שבלונדון כולם אשכנזים)

מלח ים גס לזריה

מערבבים בקערה את כל המרכיבים חוץ מהמלח הגס לבצק רך- ידנית או במיקסר עם וו לישה. מעבדים למרקם מוצק. מכסים בניילון נצמד ומניחים במקרר לשעה.

מחממים את התנור ל-220 מעלות. מעבירים את הבצק לשיש או לנייר אפיה מקומח. בוצעים כדורים בגודל אגוזי מלך, כ-15 ג' לכדור. מאבקים בקמח את הכדורים ואת המערוך ומרדדים לעלה דק ככל האפשר.

מניחים את העלים על תבנית עם ניר אפיה, מברישים בשמן זית וזורים מלח ים. אופים 6 דקות, עד שהם פריכים וזהובים.

השיר הזה, משום מה, מתקשר לי עם פריכות.

מודעות פרסומת
 
תגובה אחת

פורסם ע"י ב- אוקטובר 1, 2011 ב- משו קטן

 

תגים: , , ,

גבינות והפגנות

היי חברים, מקווה שאני מוצאת אתכם בטוב, שיש לכם קורת גג וקצת אוכל. זה פשוט לא כל כך מובן מאליו כבר, אתם יודעים.

כמה דברים לי אליכם, ונתחיל ברלוונטי לענייננו (אוכל, אני מבינה אם הספקתם לשכוח את זה):

גיליתי מחלבה שאני חייבת לחלוק עם העולם. קוראים לה "שירת רועים" ויש לה את הגבינות הכי מיוחדות ומעולות שטעמתי. וטעמתי המון, האמינו לי, יש לי בעיית גבינות שאני לא מטפלת בה כי אני מאוד נהנית ממנה. במקרה של "שירת רועים" מדובר בהתמכרות אכזרית משום שלא קל בכלל למצוא את הגבינות שלהם, אבל לגמרי שווה לנסות. בתל אביב יש ב"קיטצ'ן", מעדניה משובחת בקצה הצפוני של דיזנגוף (ואז כבר תקפצו לשוק האיכרים ותעשו שופינג, זה ממש קרוב). אתם לא מאמינים כמה שזה טעים. האיש האדיב מ"קיטצ'ן" ניאות לענות לכל השאלות שהיו לי ואמר שזו אישה אחת שעושה את הגבינות אצלה בבית (הוא אמר שקוראים לה מיכל והיא מאוד נחמדה) ומוכרת אותן בכפר קיש. ממליצה מאוד על ה"מסחה" ועל ה"כנרת", אבל תאמינו לי- קחו מה שתמצאו. פה יש את האתר שלה, אם אתם גרים בצפון אתם ברי-מזל.

חוצמזה, אתם יודעים, אנחנו צריכים לדבר.

קודם כל- שימו ברקע את "אוהלים אדירים", אוסף המהפיכה שגיאחה כפרה על ראשו היפה אירגן לנו.

אני פשוט חייבת לוודא שאתם מגיעים להפגנה מחר, לפחות לאחת ההפגנות המתקיימות במקביל (אפילו אם אתם בארה"ב יש הפגנת תמיכה בניו-יורק!). כאן יש רשימה של ההפגנות המרכזיות, מאילת ועד קרית שמונה עם עוד הרבה אופציות באמצע, וכאן, לפייסבוקאים, רשימה של כל הפרטים שצריך לגבי הסעות, טרמפים, מיקומים מדוייקים ועוד.

אם אתם עוד לא לגמרי בטוחים בקשר לזה, כמה נקודות מבט אישיות שכדאי לקרוא:

שלומית יקירתי מספרת למה היא באה להפגנה (ובין השורות אפשר להבין כמה קשה לחיות גם בירושלים, לא רק בתל-אביב, למי שפיקפק) ומה היה לז'בוטינסקי לומר בנושא.

צפריר בשן מבהיר מה קורה מאחורי הקלעים של הסופר, חברת הביטוח והבנק שלכם.

אלירז שור מבהירה מה קורה ומה יכול היה לקרות לו היתה לנו תחבורה ציבורית יעילה.

והנה שיר שמסביר באפקטיביות ובפשטות לאן מעמד הביניים שלנו יגיע אם לא תזיזו את עצמכם, למקרה שלא הבנתם.

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- ספטמבר 2, 2011 ב- אקטיביזם, קישורי אוכל

 

תגים: , , , , ,

מחאה זה טעים

כמה לינקים מהירים להחכמת הציבור בנושאים שהציבור חושב לעיתים שהוא לא מבין בהם דבר:

אם יש לכם שעה וארבעים פנויות, צפו בירון זליכה מסביר לנו את מצבנו לעומת מדינות אחרות. שווה מאוד לפנות זמן או לראות בהמשכים, שכן ירון זליכה הוא, לא עלינו, בקבוצה של ביבי. ואם הוא אומר דברים כאלה, אולי גם ביבי צריך להקשיב.

מסמך מרתק ומאיר עיניים ממכון ון-ליר המהולל (שמשום מה מסיר אחריות ומציין שהמסמך לא מייצג את עמדותיו, מעניין מאין מגיעים תקציביו), ובו פרופ' אביה ספיבק וטל וולפסון מסבירים לנו איך הגענו עד הלום ומציעים פתרונות פרקטיים לטיפול במצב.

רועי רוטמן בפוסט מצוין שמסביר לנו מהו חוק הוד"לים. כדאי לקרוא גם את התגובות.

חושבים שהמאבק לא מגובש? להלן הדרישות שעליהן יש הסכמה, עובדים על עוד.

קהל קוראיי העצום מוזמן מאוד להוסיף קישורים בתגובות.

*כותבת הפוסט לא אכלה סושי כבר כמעט שנה, אינה מתגוררת במרכז תל-אביב, סמולנית רק במה שקשור לנושאים חברתיים, עובדת במשרה מלאה וגם מחלטרת בכל מיני מקומות, ואין לה שום סיכוי לקנות דירה אם הדברים ימשיכו כך, גם לא בפריפריה.

להלן תמונה של אוכל, שלא תגידו שזה לא קשור:

 
תגובה אחת

פורסם ע"י ב- אוגוסט 13, 2011 ב- אקטיביזם, הגיגים

 

תגים: , , , , , ,

כדורי מוקה-אגוזים, כשבאמת אכפת לך

היי חברים,

איטס בין א וייל, כמו שאומרים ביידיש (לאחרונה אני נהנית להגיד "כמו שאומרים ביידיש". זה הולך עם כל דבר, כמו שאומרים ביידיש). כמובן שאני עדיין סובלת מרגשות אשם איומים על זה שאני בכלל כותבת משהו שאינו קשור בדרך כזו או אחרת לתיזה שלי, כך שנעשה את זה מהיר, קצר ובלי כאבים עד כמה שניתן ולפיכך גם ללא תמונות של שלבי ההכנה לעת עתה, אולי אוסיף בהמשך.

העוגיות הללו מקורן באחת האופות היותר מהוללות במשפחה שלי, דודה לינדה. יש לה ידי זהב ויכולת מופלאה לאיתור מתכונים שהם גם מיוחדים וגם טעימים (בראוניז מנטה עוד בשנות ה-80, רבותיי) והיא גם האחראית הראשית לעוגות בת-מצווה מקוריות במשפחה. היה זה בסוכות כלשהו, אני חושבת שאי-שם באמצע התיכון, שטעמנו את העוגיות האלה בסוכה של דודה לינדה. דרשתי את המתכון ומאז אנחנו לא נפרדים.

לכל אחד יש את ה- go to עוגיות שמכינים כשרוצים קלאסיקה, אפילו לי שמנסה לגוון ולנסות מתכונים חדשים כי הזמן שלנו פה פשוט קצר מדי. אבל כשאני צריכה להכין למישהו שאני אוהבת, או למישהו שאכפת לי ממנו וכשאני רוצה שיטעמו וידרשו מתכון- אלה ללא ספק העוגיות לפנות אליהן. חוצמזה- גם ממש קל להכין אותן. המתכון המקורי של דודה לינדה דרש מרגרינה שהסבתי לחמאה (ניסיתי גם עם שמן פעם, הן יצאו מאוד מאוד מתפוררות, אבל אם אתם לא מתכוונים לשנע אותן לשומקום זה לגמרי בסדר), ערבוב של כל המרכיבים וזהו. ערבוב בידיים לוקח קצת זמן ועושה את העבודה. עיבוד במג'ימיקס הולך מאוד מהר אבל מניב תוצאה קצת נוקשה מדי לטעמי והתוצאה הטובה ביותר נמדדה כשעיבדתי חמאה וקמח במיקסר והוספתי לאט לאט את שאר החומרים. אם כך- נסו בבלנדר או ערבבו ידנית בקערה גדולה. כמו כן, ניסיתי להחליף חלק מאגוזי המלך באגוזי לוז, יצא פאנסי, אבל באמת שזה יותר טעים פשוט עם אגוזי מלך.

עכשיו, אמרתי משו קודם על להביא את המתכון הזה לאנשים שאכפת לך מהם. ערימת העוגיות שיצאה מהתנור אתמול מתחלקת לשניים: החלק הראשון הולך עוד מעט לצוות המופלא שעבד איתי עד לא מזמן, צוות של אנשים חכמים, מוכשרים, מצחיקים וכיפיים, שאני כל כך מצטערת שלא אוכל לקחת איתי הלאה, אל העבודה שאני מתחילה ביום ראשון. החלק השני ילקח למאהל בגן הקווקזים בלוינסקי.

אני לא יכולה שלא לכתוב כמה מילים על המאבק הכל-כך חשוב שמתנהל עכשיו. אני לא חושבת שזה משנה אם גרים בתל-אביב או בקרית-גת. הפערים בין כמה שאנחנו מרוויחים לכמה שאנחנו מוציאים על המחיה הכי בסיסית, בין המשכורת שלנו לבין המשכורת של מי שיושב כמה דרגות מעלינו, הם בלתי נתפסים וגם לא צריך לתפוס אותם. צריך לצאת ולמחות, צריך להראות למנהיגים שלנו- בין אם אנחנו מסכימים עם דעותיהם הבטחוניות ובין אם לא- שבזמן שהם מבזבזים הון עתק על נסיעות לחו"ל ומקדמים את מי שהם חפצים ביקרו, אנחנו, רוב האנשים במדינה, נאבקים לחיות פה. אתם לא חייבים להסכים איתי (טוב, אתם כן, אני בחורה קיצונית) אבל יש לי בקשה: גם אם אתם חושבים שכל המאבק הזה שייך לערימת מפונקים תל אביביים, עשו לי טובה, לכו אל המאהל הקרוב למקום מגוריכם (מה אתם יודעים, יש גם מחוץ לתל אביב, יש אפילו בדימונה) ודברו עם האנשים. זה המקום לדבר, להביע דעה, לנהל ויכוחים אינטיליגנטיים ובאמת באמת לשמוע את האחר. בסדר? בסדר.

והמאבק בלוינסקי, רק שתדעו, הוא חשוב במיוחד. משום שהאנשים שם לא רק נאבקים להקטנת הפער הזה, הם גם צריכים לנסות לבטל שנים של הזנחה. שנים של דחיקה לשוליים, מר חולדאי. אז כדורי המוקה-אגוזים שלי אולי לא יעזרו הרבה, אבל גם לעשות טוב למישהו זה חשוב ואלה בדיוק העוגיות המתאימות לצורך העניין.

יאללה, יאללה, תני מתכון

כדורי מוקה-אגוזים מכווני-מטרה

לכ-40 כדורים

200 ג' חמאה קרה בקוביות

1/2 כוס סוכר

2 כפיות ת. וניל או 1 כפית מחית וניל

2 כפיות קפה נמס

1/4 כוס קקאו

1/2 כפית מלח

1 ו-3/4 כוסות קמח

2 כוסות אגוזי מלך קצוצים

לפידור: אבקת סוכר

מחממים תנור ל-170 מעלות.

אם אתם הולכים על שיטת הסטודנטים: מערבבים את כל החומרים (חוץ מאבקת הסוכר, כתבתי "לפידור", נו) בידיים.

אם יש לכם מיקסר: שמים בקערה קמח וחמאה ומערבלים עם וו הגיטרה. כשהחמאה מתחילה להפוך לפירורים מוסיפים את כל החומרים היבשים. כשהתערובת נראית כמו משהו שצריך להיות בתוך אדניה עם גרניום מבצבץ מתוכה- מוסיפים את הוניל. התערובת תתחיל להתגבש. עוצרים את המיקסר, מערבבים פנימה את האגוזים.

בשלב זה, בשני המקרים, יש לכם בצק עוגיות יבש במידת מה. הרטיבו מעט את הידיים וצרו כדורים קטנים, בערך בגודל אגוזי מלך. הניחו על-גבי תבנית עם נייר אפיה. לא צריך לשמור על רווחים גדולים, הכדורים ישארו באותו גודל בדיוק, לכן גם כדאי לעשות אותם יפים.

אופים כ-12 דקות, כשהן מקבלות צבע אטום, ומצננים על גבי רשת.

לפני שמביאים אותם למי שאכפת לכם ממנו- פזרו אבקת סוכר.

 

 
4 תגובות

פורסם ע"י ב- אוגוסט 5, 2011 ב- אקטיביזם, עוגיות

 

תגים: , , , , , ,

תראו מה זה,

אני גם כאן!

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- יולי 12, 2011 ב- כתבות

 

תגים: , , ,

יאללה, עוד מדור:מבקרת המדינה

והיום במסגרת טרנד החודשים האחרונים של "אין-לי-זמן-להעלות-מתכונים-של-ממש-אז-אני-מהגגת-בנושאים-שקשורים-לאוכל-באופן-מסוים", אייסד עבורכם מדור שימושי ביותר של ביקורת. זו יכולה להיות ביקורת מסעדות, ביקורת מנות ספציפיות, ביקורת ספרי בישול, ביקורת מוצרים חדשים ועוד, לפי העולה על רוחי המופרעת. שימו לב, אני בחורה ביקורתית ואני מדברת הרבה, אז זה יכול להיות ארוך. אבל לא הפעם, כי אין לי זמן.

יפתחו את פינתנו היום שני נותני שירות בתחום האוכל שהצליחו לעצבן אותי לאחרונה. האם זו רק אני או שמא מלצרי ארצנו נפתחו והחליטו שאנחנו חברים? שמא מדובר פשוט בפולניות-יתר הפושה על תלביב המהבילה? הביעו דעתכם, קוראיי המועטים, על שני המקרים הללו:

1. המקום: המזנון של אייל שני.

רציתי לטעום סופסוף תפוח אדמה בפיתה, כי אין כמו פחמימה בפחמימה ב-23:30 בלילה, אבל נגמרו תפוחי האדמה. לפיכך הסכנתי לכרובית בפיתה. מכין הפיתות החרוץ ערבב לנגד עיני קערה עם עגבניות, תועפות טחינה, שמן זית ובצל ירוק. חשבתי שזה נחמד אבל לא הבנתי שהכרובית שלי נכנסת לשם. אני לא אוהבת טחינה, שתבינו. אני בסדר עם שומשום, ממש בסדר עם חלבה, אבל אני לא אוהבת טחינה. על-פי רוב אני לא מתנגדת לשים קצת במנה-פלאפל, אז שכנעתי את עצמי שיהיה בסדר וזה לא נורא, עד שראיתי את הבחור לוקח פיתה ומתכונן להציף אותה בעוד טחינה ובלי יכולת שליטה-עצמית וואטסואבר זעקתי "לאאאא! די עם הטחינה!". הבחור הזדעזע. "אני לא אוהבת טחינה", הסברתי בלאט. "זה כי לא טעמת את שלנו!" הוא צהל.

עכשיו, זה מעצבן. אני בררנית, כל חיי נאלצתי להסביר לסבתות של כל-מיני אנשים שאני לא אוהבת עוגות גבינה ונתקלתי בתשובה "אבל לא טעמת את שלי". מה זה משנה, זה גבינה עם סוכר- אני מוותרת, תודה. מילא כשזו סבתא, אבל כשאני יושבת במקום שבו אני משלמת על אוכל ומזמינה מנה- שבשום מקום לא מפורט מהם מרכיביה ואף אחד לא ציין שיש בה חצי קילו טחינה- אני מעדיפה להיפטר מהצהרות בנוסח "אבל את שלנו לא טעמת". זה טחינה? לא תודה. אל תעשה לי חנדלך ותוותר על הפוזה. אה, הכרובית היתה טעימה אבל היה בה יותר מדי טחינה.

2. המקום: קפה ברנש בבוגרשוב.

ארוחת בוקר. נחמד שיש אופציה להפוך את האגז בנדיקט לצמחוני עם תרד או גאודה, מובן מאליו שבחרתי באופציה המושחתת יותר. אם כך, פיסת בריוש מעט שרופה מדי נחתה על שולחני, מעליה פרוסת גאודה דקיקה ובלתי מורגשת, מעליה צמד ביצים עלומות היטב, סביב להכול מה שאמור היה להיות רוטב הולנדייז. זה לא היה נורא, אבל גם לא טעים במיוחד. היה חסר מלח (גם בסלט), הרוטב היה נטול טעם, אבל אכלתי שני-שליש ככה, בכל זאת לחם עם גבינה וביצה. מיהרנו ולפיכך ביקשנו חשבון. המלצר הסתכל המום בצלחת שלי ואמר "אבל לא סיימתם לאכול!". סליחה? אני נראית לך רעבה? רזה מדי? סובלת? אנחנו מכירים? אם ביקשנו חשבון- סיימנו לאכול, תודה על הדאגה. מיותר לציין שגם אחראית המשמרת שבאה עם החשבון טרחה לשאול אם היה לנו טעים, שזה נחמד, אבל כשממהרים אין לך כוח להסביר שזה היה בסדר, נטול השראה, נטול מלח, די נטול טעם, אבל עשה את העבודה ואנחנו ממש ממהרים אז אין לנו זמן להתנצלויות. זה בית קפה, לא ציפינו ליותר מדי גם ככה, אפשר ללכת?

עד כאן קיטוריי להפעם. אשמח להגיגיכם בנושא. האם זו אני? האם אני רגישה לפולניות? האם פיתחתי אלרגיה לפרטיותי הקולינרית? האם אלו מלצרי תלביב? מחכה לשמוע.

 
4 תגובות

פורסם ע"י ב- יוני 26, 2011 ב- הגיגים, מבקרת המדינה

 

תגים: , , , , , , , , ,

קישורי אוכל: סבתא שיק

היי חברים,

לא שכחתיכם, אני עדיין כותבת וכותבת, פשוט לא פה אלא במסמכי וורד צפופים פונט דייויד 12 רווח כפול (תודה לאל על רווח כפול). אם כך, עוד קישור אוכל כדי שתזכרו לי חסד נעורים לכשאשוב לכתוב גם כאן.

ודאי כבר הבחנתם שיש לי קטע עם סבתות. כן, נו, ככה זה כשיש לך סבתות שהן נשים חזקות ומרשימות. החברים אלון אמיר, אלכס סורקו וגלעד ינאי-אמיר הפכו את זה לפרקטיקה. הם מצאו את ספר הבישול של ויצו שמתוכו בישלה סבתם הקיבוצניקית של אלון וגלעד, סבתא מרים, והחליטו לנסות מתוכו מתכונים. המתכונים מובאים כלשונם בספר (35 גראם מרגרינה, מישו?) והנסיינים מרשים לעצמם להפוך את המרגרינה לחמאה ואת הבשר לתערובת צמחונית כלשהי, משום ששני-שליש מתוכם, הידד, הם צמחונים, אבל נשארים נאמנים לרוח הדברים ולפשטותם, וגם כותבים היטב.

הבלוג אמנם לא מתעדכן כבר די הרבה זמן, אבל מעט הפוסטים שיש בהחלט יעניקו לכם חוויית קריאה קולינרית ונוסטלגית גם-יחד, ומי יתן ששנים-עשר אלף ושבע מאות ושלוש הכניסות שתהיינה להן מכאן תעודדנה אותם לשוב ולכתוב.

תהנו.

ואם זה לא מספיק טוב בשבילכם, בררנים שכמוכם, אולי השיר החדש והיפה להפעים של יוסי בבליקי יעשה את העבודה.

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- יוני 9, 2011 ב- קישורי אוכל

 

תגים: , , , , , ,